נולד בכלוב

הוא והיא כמה עשרות מטרים מחוף הים, מקשקשים להנאתם, הוא תוהה לעצמו אם משטרת האופנה מפטרלת ליד החופים והאם בן אדם יכול ליצור על דעת עצמו טרנד חדש - למשל בגד ים אדום שנקנה בעזרתה בתחנה המרכזית החדשה(עדיין חדשה?) ת"א וחולצה שחורה... זה אף נראה יותר גרוע משזה נשמע (נקרא).
אשמאי זקן: "שלום לך, לא יכולתי שלא לשים לב לקעקוע שלך, אני מאוד מאוד אוהב קעקועים ובעיקר לצלם אותם, אכפת לך אם אני אצלם אותו?"
הוא עובר להרהר במהות הקיום ובתופעות כמו הפיכת זכרים לשקופים כשהם צועדים לצד כוסיות.
היא (אוטוריטה בינלאומית בכל הקשור לצילום ומצלמות): (מגחכת) "זאת המצלמה שלך???"
הוא מגחך לעצמו בשל יומרנותה ואי-גיחוכה על הסיבה המובנת מאליה - היותו אשמאי זקן וחרמן.
זקן חרמן מבוייש עם מצלמה לא דיגיטלית: "אהמממ כן... זאת המצלמה שלי, אז אוכל לצלם אותך?
היא: "אבל אנחנו הולכים אל החוף"
זקן חרמן ועקשן: "אין בעייה, אני אבוא לצלם אותך שם"
כעבור 5 דקות
זקן מנסה לצלם קעקוע ומתחבט נואשות כיצד להרים את חוט החלק העליון של הביקיני מבלי לגעת בהיא ולהבריחה: "אהמממ, החוט מסתיר חלק מהקעקוע".
הוא מציע באדיבות לפתוח את הקשר של החוט ומייד חובט בעצמו מנטלית על טמטומו המופיע לפעמים בלי לצלצל או להודיע מראש.
ערס חטוב ונאה מתקרב אל זירת האירוע, בוחן בעניין אומנותי מובהק את המתרחש ופוצח בסוג של שאלה רטורית המכילה בתוכה את הפעולה הברורה לכל שמתבצעת באותו רגע - תופעה שמסתבר שמאפיינת את בני מינו: "מצלמים קעקוע הא?"
הוא לא מאמין שהתופעה הנ"ל אכן קיימת מחוץ לאולמות בהם מתקיימים מופעי סטנד אפ וחושד בערס כי הוא בעצם אחד מתלמידי בית הספר למשחק של ניסן נתיב שקיבל משימה שבועית לתרגל מחוץ לכיתה דמות סטריאוטיפית כלשהי בחברה הישראלית.
בינתיים סוגיית החוט נפתרת לשביעות רצון כל הצדדים ועוד תקרית בינלאומית נמנעת.
זקן חרמן עם מצלמה בעל כושר התמדה ראוי לציון: "אפשר לצלם גם את הקעקוע השני?"
היא(מנסה נואשות להתחמק מהטרדן): "תראה... הוא לא יפה... לא אוהבת אותו... לא כדאי לך... רוצים כבר להכנס לים... הנה ציפור... "
ערס בספק מנצל את רגע המבוכה ושועט אל קדמת הבמה בפרץ של נרקסיזם בלתי צפוי מהזן הכוסיסטי ביותר: "קלוט קלוט את הקעקוע שלי, לא יפה גבר? צלם צלם אני מרשה לך."
הוא והיא מנצלים את ההזדמנות לחמוק מהארוע ההזוי הנ"ל, משועשעים מכל מה שזה עתה קרה.
הוא פותח בדיון בנושא פוסט מודרניזם, קידמה, אסתטיקה ותפיסת הגוף בחברה, והשפעתם על דמות הערס הארצישראלי.


נכנסים סוף סוף למים
היא: "אוף, מה שחסר לי עכשיו זאת עקיצת מדוזה. תראה איזה סימנים יש לי מעקיצות בכל הגוף."
הוא(ברשעות): "ממתי מפריע לך שנשארים סימנים...?"
היא (מזהה בקצף הגלים הנשברים דמות של מדוזה שלא הייתה ולא נבראה ובורחת אל חוף המבטחים בהיסטריה): "אהההההההההה, מדוזאאאאאאההההה"
הוא (נדבק בפרץ ההיסטריה של מדמיינת המדוזות, פותח בנסיגה אסטרטגית הדומה באופן מפתיע לנסיגות האסטרטגיות של עשרה מטרים לפחות, בכל פעם שהוא מזהה בזוית עינו במתחם אורבני כלשהו ג'וק או תנועה כלשהי החשודה כג'וק - חייה התופסת נפח של פחות מאחוז מנפח גופו ונשקיה היחידים הם הטרור הפסיכולוגי שהיא מפעילה על בני אדם אי-רציונלים כמותו ויכולתה להדחס למקומות בלתי אפשריים תוך הפגנת יכולת טכנית, משובחת ומולדת, של התחמקות מכפכפים. כדי לשמור על תדמיתו הגברית המתרסקת הוא מנסה ליישם את תמרוני הרמת הברכיים לגבהים לא הגיוניים בריצה בתוך הגלים, שהרוויח כערך מוסף מצפייה באלפי פרקים של משמר המפרץ, ושימוש בטון סמכותי, מתנשא ודואג בו זמנית): "לאן את רצה פחדנית שלי? לא הייתה שם שום מדוזה, את סתם מדמ... אימאאאאא'לה מה נגע לי ברגל עכשיו...? ילד! מה אתה צולל פה? אתה לא יודע שיש פה מדוזות?".


שעות ערב לילה
ישובים סביב שולחן השייך לפאב שעל החוף.
תחת כיפת השמיים
מקורות תאורה מלבניים ורודים כחולים חמודים, שניתן למצוא בכל קניון הקרוב למקום מגוריכם, משרים, למרות הקונוטצייה הקניונית הבנאלית אווירה חצי קסומה.
הפאב מנגן שיר נפלא אחר שיר נפלא אחר שיר נפלא, עד שלהוא נמאס כבר לציין כמה כל שיר הוא נפלא וכותב אוטו מסג' כמו במסנג'ר: "אוי הנה עוד שיר נפלא מאמי".
ישובים להם בכיסאות הפלסטיק הצהוב המהודרים.
הוא נטול חולצה, נהנה מהאוויר הקר הנושב מהים. היא עטופה במגבת צבעונית המשווה לה, לדבריה, מראה של ספתא, מחכה שיאמר שאין זה נכון והיא נראית נורא חמודה עטופה במגבת הגדולה והצבעונית.
הוא, מודע לטריק הבנאלי שנלקח היישר מביה"ס היסודי, מסכים בנבזיות, דווקא עם מראה הספתא.
הוא (מנסה להרשים אותה ברעיון מעניין שמקווה שלא שמעה): "חשבת פעם על זה שצבע מסויים שכולם מסכימים עליו, יכול להראות לאנשים אחרים כצבע שונה לגמרי? למשל כמעט כל בני האדם, למעט לקויי ראייה ועיוורי צבעים, יסכימו לגבי השם שייתנו לצבע מסויים, ביחד עם כל המשמעויות שאנו סופגים לגבי הצבע הזה כחלק מחברה אנושית המעניקה לחברים בה מושגי בסיס משותפים על מנת שיוכלו לתקשר ביניהם, אולם ייתכן שאנשים שונים יראו תחת אותה כותרת של הצבע צבעים שוני בשל הדרך בה מוחם מתרגם את המידע החושי לדמות בראשו של האדם."
היא(מתרשמת, כפי שקיווה): "רעיון באמת מעניין, פעם ראשונה שאני שומעת אותו."
הוא (גאה, נאחז במומנטום ועובר למישור המעשי): "קחי למשל את התיק שלך.
שנינו נסכים שהוא צבוע אדום, וכך גם שאר העולם. העניין הוא ש..."
היא (מתפרצת לדבריו בתחושת שליחות ותחושת צדק בלתי מתפשרות): "מההההההה? זה לא אדום חמוד שלי, זה כ-ת-ו-ם!"
הוא (לא נולד פראייר ויראה לה מהיכן משתין הדג): זה א-ד-ו-ם!"
היא: "כתום!"
הוא: "יודעת מה?! בואי נשאל מישהו אובייקטיבי ונראה מה הוא אומר."
אחד העובדים של המסעדה מקפל שמשייה, שמזמן הפסיקה להגן מהשמש, לידם.
הוא (פונה אל עובד המסעדה המקפל בביטחון גמור שיתמוך באמת האדומה): "תאמר לי בבקשה, מה הצבע של התיק הזה?"
מקפל שמשיות לחוץ המסביר גם במחוות ידיים רחבות: "אני לא מפין, לא יודע זה..."
הוא(תמיד האמין בדו קיום ולכן מוסיף ושואל את בן דודו החביב שוב, הוא יהפוך כל אבן בדרך לשלום ולהוכחת צדקתו בקשר לצבעו של התיק): "התיק הזה (מחזיק את התיק ומצביע עליו בתנועות איטיות ורחבות), איזה צבע הוא? (מוסיף את אותן מחוות ידיים שזיהה קודם אצל בן דודו החביב)?"
מקפל שמשיות ערפי: "אני עפרית לא להפין טופ, לא מפין זה."
הוא (מיואש מתהליך ההדברות, מחליט על התנתקות חד צדדית מיידית): "לא חשוב, תודה, שוקרן שוקרן יא זלמה (דברים שלומדים בצבא)."
עוד אחד שלא התאים לאמירה כל האנשים יסכימו לתת אותו שם לצבע מסויים.
סופר אירונייה משעשעת מספר 2 (בנוסף לויכוח הנוקב והעקרוני עם היא).
מחליט לא לוותר ולשאול את המלצר שלהם, שכל 2 דקות שאל אם הכול בסדר, רוצים להזמין, מה קורה איתכם, האוכל בסדר ועוד ועוד.
הוא להיא: "אני לא מוותר, את תראי שצדקתי, אני הולך לקרוא למלצר שלנו."
הוא למלצר: "תגיד, מה הצבע של התיק הזה?"
היא: "אני אמרתי שהצבע שלו..."
הוא (מרוגז קמעה, רוצה לשמור על טוהר המשאל כדי שנצחונו יהייה מהיר, ברור מעבר לכל ספק, וללא ערעורים לאחר מכן): "ששש, אל תגידי לו, שהוא יבחר ללא שום קשר אלינו."
מלצר מציק: "האמת היא שאני עיוור צבעים, אני מסוגל רק לראות צבעי יסוד ולא את הגוונים שביניהם, אבל לדעתי זה אדום."
הוא מחייך, חובב אירוניות שכמותו, מוסיף אירונייה שלישית לאוסף האירוניה של הערב.
הוא (מחליט לא להתייאש ולהגיע לתשובה החלטית ויהי מה) להיא: "יודעת מה, שלא תגידי שאני רק בוחר בגברים, בואי נבחר מישהי ונשאל אותה."
הוא לאחת העובדות בפאב: "סליחה, מה צבע התיק הזה?"
עובדת אקראית: "אהמממ... הייתי אומרת שבין אדום לכתום (סופר אירוניה רביעית), אבל אני נוטה לכתום (אירוניה חמישית- הסכמה נשית אל מול גברית - פה הוא קצת כופה על העניין הגדרה של אירוניה).
מרוצה מאוסף האירוניות החדש שלו, הוא מסביר להיא על מה החיוך הזה לעזאזל.
גם היא מחייכת.
שניהם מסכימים לא להסכים ומתייאשים מרעיונות מופשטים בכלל ומהעולם בפרט.


הוא והיא משתעשעים להם על החוף
דיסקרטיות לא בדיוק מהווה אחד מעקרונות הברזל שלהם
אזרחית מודאגת וכלל לא סקרנית: "אהמממ סליחה, היה פה איזה סוטה שהסתובב ממש קרוב אליכם והייתה לו אפילו מצלמהלצלם אתכם, אבל אנחנו הברחנו אותו (לוטשת בעצמה זוג עיני עגל אל הזוג הלא דיסקרטי)."
"תודה", עונים שניהם ביחד, מחכים שהיא כבר תלך.
הוא משועשע ומרגיש גאווה שזכה סוף סוף בזכות לספר במפגשים חברתיים שגם לו הציץ סוטה. מסתכל ורואה דמות במעיל שחור ומצלמה נמלטת מזירת הפשע.
היא: "איזה מפחידה העיר הזאת, בזמן האחרון מלאה סוטים."
הוא: "צודקת"
הוא צובט בכוח בפיטמתה ומשחרר ממנה אנחה עמוקה ורמה של עונג.
"צודקת כלבה..."


הוא והיא יושבים על החוף מחובקים.
ומדברים
מן הצללים מגיחים אליהם צמד וואחשים.
שמשון ניגש לדבר איתם.
יובב נשאר רחוק יותר.
שמשון: "תגידו, יש לכם אולי אש?"
היא (רוצה כבר שילכו): "לא, אין לנו."
הוא (מרגיש קצת רגשות אשם על השקר הגס): "מצטערים".
שמשון: "לא נורא אח שלו, שיהייה לכם עשר אלף לבריאות."
הוא (לאחר ששמשון ויובב הסתלקו) מפטיר (משום מה) בסגנון אשכנזי מתנשא:
"הוא בסדר הבחור הזה, איחל לנו עשר אלף לבריאות. זה הרבה יותר מעשרתלפים, קצת יותר מעשרה אלף והרבה הרבה יותר מעשרה אלפים.
אני מרגיש הרבה יותר בריא עכשיו, מה איתך?"
היא מחייכת
הוא מחליט שהוא דווקא די מחבב את שמשון ויובב.
כעבור 2 וחצי דקות...
היא: "איפה התיק שלי? ..........הבני זונותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
הוא: "מה קרה?"
היא: "גנבו את התיק שלי החארות."
הוא (מאמין בתמימות בטוב ליבם של בני האדם ובקיומו של הסבר הגיוני לכל מקרה): "אני בטוח שאת טועה, בטח השארנו אותו פה בסביבה כשהעברנו את השמיכה."
היא: "אני אומרת לך ה-%^$&%^&$%&% %^&$%&$% האלה ^&^&$& אמא %^$^$%$%^#$^ חמור %$^%$^% שעווה רותחת $%&^&^& ביצים %&$&$ $%$^$^%$^ סכין %^$#^$#^$ ^$%^$^$#^$ שתי מלכות %^$%^#%^$ %^$%^$
$#^%$^$^%$# גיהנום זה כלום לעומת הסבל שיעברו $%^$^$%^$% ^%$^$^$^ $%^$^$^$ הכול בגללך."
הוא: "בואי נחפש פה בסביבה, אני בטוח שנמצא."
כמובן שהתיק לא נמצא.
היא: "היו לי בתיק הזה, 400 שקלים, כל המסמכים והתעודות, מפתחות לבית, נעלי העקב הספיירים (לאלה עם העקב הנמוך יותר שהיא לבשה כרגע - לים), הארנק שלך והפלאפונים שלנו."
הוא (את הארנק במקרה העביר מהתיק השני שלה לתיקו הוא חזרה, ואת הפלאפון שבור האנטנה שנשאר אצלו מתחילת הטירונות - גם ההודעה הקולית לא שונתה מאז אמצע השירות, מזמן כבר היה צריך להחליף): "אוי נו, זה בסך הכול כסף, תגידי תודה שאת בריאה ולא הוציאו עלינו סכין או משהו הנרקומנים האלה (בבית לימדו אותו תמיד שאנשים שסוחבים תיקים הם נרקומנים - עד היום לא העז לקום ולצאת נגד הקביעה הזאת - פתאום לא כל כך הרגיש שהוא מחבב אותם)."
היא (מבטה הפך נוגה ועצוב): "מילא כל אלה, אבל ... אבל ..."
הוא: "אבל מה?"
היא: "אבל הליפסטיק."
הוא (משחזר במוחו את המשפט האחרון): "הליפסטיק???"
היא: כן, הליפסטיק."
הוא: "הוא ירושה מספתא?"
היא: "לא"
הוא: "כמה עולה ליפסטיק?"
היא: "20 שקלים"
הוא: "אז לכי תקני אחד חדש, גנבו לך כבר 400 שקלים ופלאפון."
היא: "אתה לא מבין?"
הוא: "לא מבין מה?"
היא: "יש לו ערך סנטימנטלי"
ליפסטיק... ערך סנטימנטלי...
הוא לעולם לא יבין נשים.


עולה הבוקר
היא: "זה כאב יא חתיכת מניוק אדוני, הגזמת עם הפיטמות הלילה, אתה יותר גרוע מאטבי כביסה, עוד שנייה הן נשברות ונופלות."
הוא(מתמם): "את מתלוננת? הלכה לי התחושה באצבעות בגללך. מה כבר תעשי עם הפיטמות? אני עוד צריך להקליד לבלוג היום."

חיבוק ענק להיא

: )