החיים החדשים שלי

כך התחילה הבוקר התשובה של פקיד בבית הדין הרבני למבקשת קצרת רוח ומתוסכלת שניסתה להבין איך לקדם את העניין שלה.
הוא לא ניפנף אותה - להיפך, הוא המשיך ופירט אילו פעולות היא יכולה לעשות ונתן שמות של אנשים אליהם כדאי לפנות. אבל הוא התחיל בזה - בעצם ניסה להגיד לה בנימוס שלטובתה כדאי לה להתאזר בסבלנות.

אין לי דבר עם הדת על שלל מצוותיה, ויש לי טינה מיוחדת למוסדות דתיים שקיבלו תוקף חוקי במדינה שלנו, סמכויות לא רלוונטיות שהעם היהודי הסתדר יופי בלעדיהן עד הקמת המדינה.
אבל יש לי חיבה וכבוד ליהדות המעודדת את הצניעות, ואת הכבוד שאדם נותן לחברו, אפילו הנימוס הבסיסי - גם כשהוא מאולץ - משרה תמיד אווירה יותר טובה בעיניי.

היה לי קל יותר אחר כך לא לכעוס על אותו פקיד עצמו, שבגלל שהחתימה שלו על מסמך הגט לא היתה מספיק מדוייקת לדעת הרבנים (בעצם - ברגל של האות ג' לא היה מספיק דיו..) נאלצנו להמתין עוד דקות ארוכות.

לא במקרה אני בורח לשוליים היום.
למרות שמדובר בחותמת רשמית על עניין שגמור כבר מזמן, והגישה הצינית האופיינית שלי למצבים כאלה, הרגשתי היום את הכבדות. את סיומו של מסע לפני זמנו. גם את הכישלון הרגשתי. לרגע נדחקו ההתרגשות מהדרך החדשה והאפשרויות הפתוחות, מהחופש שכל כך למדתי לאהוב בחודשים האחרונים, מהתקווה - מרשה לעצמי יום אחד של התכנסות והיזכרות. להיות קצת כבד ולו כדי להשתחרר אחרי כן.

חוץ מזה יש לי כמה ימים עכשיו עם הילדים להשכיח את החופש 😄