חבר טוב נחת אצלי בדירה. הוא הגיע בשעה שהיא בדיוק בין הזמן לארוחת צהריים לארוחת ערב. מין זמן מוזר כזה ביום שבת, שבימים עצלים יותר הוקדש ללכת ללישון. ובימים פחות עצלים הוקדש ללעשות ביד ואז ללכת לישון.
ארגנתי קפה, עכשיו שמטחנת הקפה מחוץ לארגז-מעבר-הדירה. ארגנתי משהו לעשן, עכשיו שיש קונקשן-ליד-הדירה. גיליתי שאין מאפרה. יש כל מני דברים שיכולים לשמש כמאפרה, אבל רק בערך. נסיונות שלי בעבר לבחור מאפרה יפה נתקל בצורך שלי במשהו יפה. כלומר משהו יפה לפני משהו פרקטי. זה תופס אצלי בהרבה דברים בחיים, והוביל לכל מני רכישות מפוקפקות כמו פח אשפה מעוצב באלף ארבע מאות שקל, או רמקולים בצבע עץ-אגוז-שקר-כלשהו... זה גם הוביל לכל מני קשרים שאולי היה עדיף להשאיר על המדף בחנות.
איפשהו בגיל 14 אבא שלי תפס אותי לשיחה. 'נשים מאבדות מהיופי שלהן'. ובגיל 16 הוא ניסה שוב עם 'חפש לעצמך משהי שתהיה לפני הכל חברה טובה שלך'. בהזדמנות אחרת הוא שלח את אימא שלי להסביר לי ש-'תקשורת טובה חשובה יותר מהכל'. מדיניות הלעשות הפוך מאבא שלי הוכיחה את עצמה בכל כך הרבה דברים אחרים, וכמובן שלא הקשבתי. אישה יכולה להיות מבינה, מפרגנת, חונקת או מעצבנת. אבל, אם היא יפה, היא קודם כל יפה ואחר כך מעצבנת. קודם כל יפה ואחר כך חונקת.
חזרה למאפרה. בקשתי טובה מהחבר המבקר. תביא בפעם הבאה מאפרה. לי אין כוח להתעסק עם לבחור עוד משהו, לעבור על מאות דוגמאות, ביקורת, הסברים וחוות דעת, באתרים שמתמחים בזה. תביא, אני אשלם. רק תבחר משהו יפה ואלגנטי. אני כבר אלמד לחיות עם זה. לרגע התפתתי לבקש ממנו להביא גם בת זוג. אל תדאג, אני כבר אתרגל. רק תדאג שתהיה יפה.