הקלנז הגדול

יוצאים מהסרט טוני ארדמן, אחרי שלוש שעות של גרמנית נטולת עלילה. הולכים בשקט.

היא - "וואו, זה היה קשוח"

אני - "זה היה שווה בשביל לשבת ולהחזיק לך את היד"

היא - "אתה עושה את זה מאוד טוב"

זה היה יום נורא. יום שבו כל דבר שנגעתי בו נדפק. עוד שיחה עם בעל הבית, עוד שיחה עם חברת הגז, עם העירייה... ובסוף, שיחה אישית, מלב אל לב, עם הבנק. החלק הכי טוב של היום קרה במטבח, כשחתכתי בטעות את האצבע, דיממתי מלא, אבל לא הייתי צריך להגיע למיון.

הפגישה שחכיתי לה נדחתה בשעתיים. התחילה ושלוש שלוש דקות אחר כך נעצרה כי הבן שלו נפל, פתח את הראש, מדמם מלא.. וצריך להגיע לחדר מיון. יותר טוב הוא מאשר אני.

ניסיתי לבקש עזרה מחברים. אחד אומלל. אחד עייף. אחד צריך לקחת את אימא שלו למיון. סתם, לקולנוע. הוא כבר היה מעדיף ללכת למיון.

החברה הטובה, המבינה של היום, היתה מקלחת חמה. מלאה באדים ורגשות אשמה. אשמה על זה שאני כזה. אשמה על זה שאני לא אחר. ואשמה על זה שאני עקשן מדי בשביל לא להפסיק להיות כזה ולהתחיל להיות יותר אחר.

היום, עכשיו, חיוך קטן של משהי מיוחדת היה עוזר. זה נכון שחיוך גדול, מכוסה ביותר מדי ליפסטיק, על משהי שנועלת יותר מדי עקבים, ופחות מדי בגדים מעמיד לי את הזין. אבל היום, עכשיו, חיוך קטן של משהי מיוחדת היה עוזר.

'אני לא מאמינה שפשוט מחקת אותי ככה, תוך שניה'.

הקלנז נגמר, ואני עושה הכנות לחזור לחברה כמו בן תרבות. התחלתי את היום בלעשות תספורת... עוד יומיים יתחיל לגרד לי בטרוף.

במקום לקבוע משהו להיום, הלכתי לישון צהריים. התעוררתי מאוחר מדי ונשארתי במיטה. במקום לקבוע משהו, עברתי על שיחות ישנות בטלפון. זה תמיד טוב לבריאות הנפש.

היא- בכיתי קצת, אבל אני יותר טוב עכשיו 

אני - תשלחי תמונה

היא - אני אמצא לך משהו 

אני - משהו לאכול?

היא - לא מפגר, תמונה, רצית תמונה, לא?

אני - רציתי תמונה מעכשיו

היא - הרגע בכיתי

אני - זה סקסי

היא - אני לא מרגישה סקסית

אני - אה.. חשבתי שתביאי משהו לאכול

היא - טוב, אנשים מסתכלים עלי, נדבר אחכ

אני - רגע! תמונה

היא - אני לא יכולה, יש פה אנשים

אני - נו, מה זה קשור, תעשי סלפי זריז

היא - אני לא מרגישה יפה עכשיו

אני - אני רוצה לראות אותך עכשיו.. כמו שאת עכשיו

היא - אחכ

אני - אני רוצה לראות איך את עכשיו.. הרי לא תמיד תקומי בבוקר מאופרת מושלם, נכון? אני רוצה לראות איך את בלי החיוך המושלם. פשוט את. שבעיניי. יפה.

היא - כשתתעורר לידי בבוקר, תראה אותי לא מושלמת

אני - נו.. אל תהיי עקשנית..

היא - i have spoken

אני - חחח בסדר

היא - זהו? אתה לא מתעקש? בדרך כלל אתה מתעקש..

אני - אני לאט לאט מגלה את הגבולות שלך

היא - אתה מותח את הגבולות שלי, בלי בושה!

אני - כזה אני.. חסר בושה

שחומה ואקזוטית. יושבת על הבר לידי, מרוחה בליפסטיק בורדו, ולק תואם.

מדברים שעתיים, שותים, מפלרטטים. בסוף מגיעים לסצינה הבדס"מית התל אביבית.

מסיט את החצאית שלה, עם האצבעות, מסתובב לראות שהברמן עם הגב אלינו, גוחן קדימה ומכניס אצבעות בין הרגלים. היא תופסת לי את הפנים ביד אחת, מושכת אותי קרוב ושואלת -

'למה הסתכלת לראות שאף אחד לא רואה - אתה מתבייש בי?'

ברגע של חרמנות פראית, נשכבתי על המיטה, עצמתי עיניים, ראש לאחור והרשתי לעצמי לרצות. שחררתי את המועקה בחזה, את האשמה מהראש והרשתי לעצמי פשוט לרצות. את הפראי. הבוטה. החופשי.

קבעתי בראנצ' עם ידידה ותיקה. יצא ששנינו איחרנו. כנראה שלפני שבוע הבטחנו להפגש מוקדם, מתוך הנחה שלצאת מהמיטה בשבת בבוקר כבר תהיה הבעיה של מישהו אחר.

הבטחתי לעצמי לנהוג בהגיון. כלומר, להתחיל לנהוג בהגיון. בזמן האחרון אני מרשה לעצמי להזמין במסעדות בלי חשבון. אנחנו מתיישבים ואני מזמין קפה, כיכר לחם, וקערה של בייקון מטוגן.

כשמגיע הקפה, אני מרשה לעצמי לשאול -  'אוקי, אז... מה הסיפור?' היא מחייכת, היד נשלחת מעצמה אל הקולר. מחזיקה חזק בין האצבעות.

'היה לי התקף חזק' היא מספרת 'סחרחורת נוראית, הרגשתי שאני מאבדת את זה לחלוטין. בכיתי בהיסטריה. חברה היתה צריכה להתקשר אליו והוא בא לקחת אותי. אחרי כמה שעות נרדמתי.'

'אוקי', אני אומר ותכף מסיים את הבייקון. היא ממשיכה - 'ישבנו והוא סיפר לי שגם לו היו כאלה, והוא נתן לי את הקולר'.

'משהו טכסי?' אני שואל. 'לא' - היא עונה. 'פשוט דיברנו. הוא אמר לי שזה בסדר. ושגם לו יש כאלה. והחזקנו ידיים. הוא סיפר איך הוא בחר לי את הקולר וביקש שכשמתחילה הסחרחורת אני אזכור את השיחה שלנו וכמה אני חשובה לו וזה מה שאני עושה. כשזה מתחיל אני מחזיקה חזק וזה בדרך כלל עוזר'.

'מה עם חתונה?' אני מציק לה. היא מתעצבנת - 'אל תציק! אנחנו לא שם'. הם אולי לא שם, אבל כבר הסכימו על מקום ותפריט.. מעניין אם יהיה בייקון.. לא שאלתי. ניסיתי גם לנהוג בהגיון וגם לא להציק.

התעוררתי מהשינה של אחרי-הצהרים, ושכבתי במיטה בחושך.ישנתי יותר מדי.

ניסיתי להבין מה השעה, ותוך כדי הבנתי ששוב סגרתי את יום שישי בערב בלי תוכניות. משכתי אלי את הטלפון, ובלי משקפיים נאחזתי בו קרוב קרוב. הודעה מאבא, הודעה אחרת מלפני יומיים שאני מתעלם ממנה, והודעה מזוג חברים. 'אולי בא לך לארח?'  כל אחד צריך זוג חברים הומואים. בסוף האירוח כלל ויסקי משני סוגים*, ג'וינטים, אננס חתוך, ובראוניז של אימא.

אני יודע למה אין לי טלביזיה בבית. נכון, זה קשה יותר. אבל זה מאלץ אותי לעשות דברים. לא להיות לבד. אז לא כל ערב נגמר עם ערימה של אטבי כביסה שצריך להרים מהריצפה. אבל, יש גם כאלה שנגמרים בהמבורגר של מק'דונלדס באמצע הלילה**.

*לגבולין ולפרויג

**כן, אני כבר מתחרט על זה

'אז.. מה אתה מחפש?' ... 'זה קצת מורכב'.

'כי אני לא מחפשת סתם סקס'. זה בסדר.. 'גם אני לא מחפש סתם סקס'.

'אתה תמיד כזה משוחרר במיטה?'.. 'זה לא היה משוחרר'.

'אוו'... 'סליחה, לא התכוונתי להכאיב'.

'אני לא מרגישה שאתה מכבד אותי...' 'נכון'

יושבים על הבר. דייט שני. היא משחקת בשיער ואני חושב לעצמי שזה סימן טוב. היא לובשת סוודר שחור, עם צווארון גבוה ואני לא יכול שלא להעיר 'זה פעם שנייה שאת מגיעה בשכבות'.. היא מחייכת 'מחכה לך הפתעה'.. 'אז למה להסתיר?' אני מביך אותה.. 'כי זה מביך אותי שמסתכלים' היא עונה.

מאוחר יותר, אצלי בדירה הם מורידה את הסוודר השחור, את החולצה השחורה, ואת החזייה השחורה. מתחת, חזה גדול, עומד. זוג פטמות יפיפיות. הכל במקום, אבל משהו חסר. היא עוצמת עיניים וגונחת בקול.. בדרך כלל אני אוהב לשמוע. השכנים שומעים. בדרך כלל אני אוהב לדעת שהם יודעים.

אחר כך היא נצמדת אלי, הראש על החזה שלי. אני מלטף לה את השיער. סקס ונילי. זה כמו... אבל משהו חסר.