קבעתי בראנצ' עם ידידה ותיקה. יצא ששנינו איחרנו. כנראה שלפני שבוע הבטחנו להפגש מוקדם, מתוך הנחה שלצאת מהמיטה בשבת בבוקר כבר תהיה הבעיה של מישהו אחר.
הבטחתי לעצמי לנהוג בהגיון. כלומר, להתחיל לנהוג בהגיון. בזמן האחרון אני מרשה לעצמי להזמין במסעדות בלי חשבון. אנחנו מתיישבים ואני מזמין קפה, כיכר לחם, וקערה של בייקון מטוגן.
כשמגיע הקפה, אני מרשה לעצמי לשאול - 'אוקי, אז... מה הסיפור?' היא מחייכת, היד נשלחת מעצמה אל הקולר. מחזיקה חזק בין האצבעות.
'היה לי התקף חזק' היא מספרת 'סחרחורת נוראית, הרגשתי שאני מאבדת את זה לחלוטין. בכיתי בהיסטריה. חברה היתה צריכה להתקשר אליו והוא בא לקחת אותי. אחרי כמה שעות נרדמתי.'
'אוקי', אני אומר ותכף מסיים את הבייקון. היא ממשיכה - 'ישבנו והוא סיפר לי שגם לו היו כאלה, והוא נתן לי את הקולר'.
'משהו טכסי?' אני שואל. 'לא' - היא עונה. 'פשוט דיברנו. הוא אמר לי שזה בסדר. ושגם לו יש כאלה. והחזקנו ידיים. הוא סיפר איך הוא בחר לי את הקולר וביקש שכשמתחילה הסחרחורת אני אזכור את השיחה שלנו וכמה אני חשובה לו וזה מה שאני עושה. כשזה מתחיל אני מחזיקה חזק וזה בדרך כלל עוזר'.
'מה עם חתונה?' אני מציק לה. היא מתעצבנת - 'אל תציק! אנחנו לא שם'. הם אולי לא שם, אבל כבר הסכימו על מקום ותפריט.. מעניין אם יהיה בייקון.. לא שאלתי. ניסיתי גם לנהוג בהגיון וגם לא להציק.