זה היה יום נורא. יום שבו כל דבר שנגעתי בו נדפק. עוד שיחה עם בעל הבית, עוד שיחה עם חברת הגז, עם העירייה... ובסוף, שיחה אישית, מלב אל לב, עם הבנק. החלק הכי טוב של היום קרה במטבח, כשחתכתי בטעות את האצבע, דיממתי מלא, אבל לא הייתי צריך להגיע למיון.
הפגישה שחכיתי לה נדחתה בשעתיים. התחילה ושלוש שלוש דקות אחר כך נעצרה כי הבן שלו נפל, פתח את הראש, מדמם מלא.. וצריך להגיע לחדר מיון. יותר טוב הוא מאשר אני.
ניסיתי לבקש עזרה מחברים. אחד אומלל. אחד עייף. אחד צריך לקחת את אימא שלו למיון. סתם, לקולנוע. הוא כבר היה מעדיף ללכת למיון.
החברה הטובה, המבינה של היום, היתה מקלחת חמה. מלאה באדים ורגשות אשמה. אשמה על זה שאני כזה. אשמה על זה שאני לא אחר. ואשמה על זה שאני עקשן מדי בשביל לא להפסיק להיות כזה ולהתחיל להיות יותר אחר.
היום, עכשיו, חיוך קטן של משהי מיוחדת היה עוזר. זה נכון שחיוך גדול, מכוסה ביותר מדי ליפסטיק, על משהי שנועלת יותר מדי עקבים, ופחות מדי בגדים מעמיד לי את הזין. אבל היום, עכשיו, חיוך קטן של משהי מיוחדת היה עוזר.