הקלנז הגדול

ג'נטלמן אמיתי מחזיק חבילה חדשה של גומיות לשיער בשידה ליד המיטה.

אלי וונג על סקס דומיננטי:

"תחנוק אותי מספיק בשביל שלא אוכל לדבר. בגלל שאם אני אוכל לדבר, אני אגיד לך מה לעשות".

אתמול בלילה שכבתי על הגב ונסיתי לחזור לנשום. לרגע חשבתי על זה שמצאתי סוף סוף את המנוחה. ניסיתי להזכר מתי גמרתי ככה, אבל בדיוק באותו הרגע היא דגדגה לי את הביצים עם הלשון וזה הצחיק אותי נורא..

התיישבתי, קמתי מהמיטה והבאתי את ההיטאצ'י. 'אני לא בטוחה שאני רוצה את זה' - היא אמרה. ואני השבתי - 'תני לי שתי דקות, אם זה לא מוצא כן בעניינך אני מיד מפסיק'. שלוש דקות אחר כך הייתי צריך להביא מגבת...

'את יכולה להשאר לישון' מלמלתי רגע לפני שנרדמתי. והיא אמרה - 'אבל אני אוהבת לישון במיטה שלי' ונעלמה לתוך הלילה. 

היי שלום... ותודה שעזרת לי למצוא מנוחה

התעוררתי באחת בצהריים, אחרי שנפלתי למיטה בארבע בבוקר. דלגתי מעל המזוודה שהשארתי בכניסה למטבח והופתעתי לראות את הארגז עם שואב האבק החדש. החלטתי שיש אנשים שמסדרים את המזוודה מיד כשהם חוזרים. ושיום אחד אני אהיה ממש כמו האנשים האלה.  

הבטחתי לעצמי שוב ושוב סופ"ש של מנוחה. מנוחה אמיתית. אני כל כך צריך את זה. אבל אני לא יודע איך להגיע לשם, למקום הזה של המנוחה. אני יודע שאחר כך, כשזה נגמר, ואני חוזר לעבוד, פתאום יש לי כוח. פתאום אני שמח לנסות דברים חדשים. רעיונות באים לי. אנשים בעבודה נראים לי מעניינים*. 

בינתיים אני מנסה לא לקבוע כלום. ולראות אם המנוחה הזאת תקרה מעצמה. אחרי קצת כביסות, בישולים, קפה ועיתון, החלטתי לחכות למנוחה במיטה.

הלכתי לחפש מנוחה. תכף אשוב.

*ולא יצורים מטרידים שמחכים שאני אחשוב בשבילם.

הפוסט הזה נכתב בהמשכים, לאורך היום האחרון.

הוא התחיל ב- 4 בבוקר בדיוטי-פרי בנמל תעופה בן גוריון. חוויה שאין בשום מקום אחר בעולם. ישראלים עומדים בתור, מתים לקנות. לא משנה מה, העיקר לקנות. ארבע פלוס אחד. חמש פלוס שתיים. 'אתה בטוח שאתה לא רוצה עוד אחד בחצי מחיר?' שואלת המוכרת עם האיפור הכבד. אני מתלבט, עד שבסוף אני עונה - 'לא'. אחר כך אני חושב לעצמי שזה באמת מחיר זול, אולי אפילו זול מדי. אבל אני לא צריך עוד אחד. לפעמים, אחד זה די והותר.

מתיישב בגייט, מחכה למטוס. הבחורה מולי מחזיקה כוס קפה, מרימה את המצלמה ומצלמת את עצמה. מצלמת ומסתכלת. מסתכלת ומתבאסת. מנסה שוב, עוד 46 פעם. זוית שונה, חיוך שונה, כוס למעלה, כוס למטה ובצד. היא צריכה רק אחת מוצלחת, אבל בינתיים קוראים לנו לעלות על המטוס.

מתיישב באמצע בין אישה שהולכת עם פאוצ', לבחור דתי שמתפלל את התפילת הדרך תוך כדי שהוא משחק פוקר און-ליין. הוא נע קדימה ואחורה בעדינות, ממלמל. 

אני לא כל כך טוב בקבלת החלטות כשאני עייף, אני חושב לעצמי. לא הצלחתי לבחור נעליים. אני בהחלט צריך נעלי ריצה חדשות. לא הצלחתי להחליט עם אני מרגיש את האצבעות עד הסוף. במקום זה קניתי שואב אבק ציקלוני. אני פחות צריך שואב אבק. את השואב הקודם של חיי קניתי בדיוק ככה, לפני איזה 15 שנה. או שאולי זה רק מרגיש ככה. אותו מבצע של 200 דולר. כשאני אנחת חזרה בארץ, אני אגלה שאני צריך להסחב עם שואב אבק ציקלוני הביתה. הכי חזק זה ציקלוני, אמר לי המוכר, ואני לא שאלתי למה.  

הדיילת הברטית מביאה את תפריט הבוקר. ארוחות בוקר אף פעם לא היו הקטע שלי. אני לא אוהב ביצים. אין סיבה מיוחדת. סתם לא אוהב את הטעם. בערך מגיל 4. הדיילת מסתכלת עלי בזמן שאני מתבקש לבחור אם אני רוצה ביצים עם גבינה או ביצים עם בשר. מי יכול להגיד לא לנקניקייה על הבוקר?

המטוס באויר, ואני נזכר שלא אמרתי שלום לניר. איש ה IT בחברה, וחבר טוב. ניר התפטר לפני כמה ימים כשנשבר לו סופית ממשפט אחד, שהבוס שלו אמר לו שוב ושוב. "זה תפקיד להכשל בו". זה תפקיד כפוי טובה, הוא ניסה להגיד לניר. כשהכל בסדר, אף אחד לא שם לב כמה קשה אתה עובד. שמים לב רק כשמשהו לא בסדר. ובשלב הזה, משהו כבר לא בסדר ומישהו צריך להיות אשם. זה הזכיר לי נורא מערכת יחסים בדיאס"מית.

הקשר שלי עם עולם הבדיאס"מ התחיל מוקדם. גיל 16 -17 התחילו פנטזיות. תמיד הייתי מאוד מיני. כלומר, בהתחלה פשוט היה לי דמיון חזק. דמיון שעבד כל הזמן. כל הזמן. חברה ראשונה בגיל 17 משכה אותי להתנסות. הרבה שנים אחר כך הבנתי עד כמה היא היתה סאבית טוטאלית. מונח שעד היום קצת חמקמק בשבילי.

החוויה לא היתה משחק בשבילה. החוויה היתה פיזית. סטירה גרמה לה להרטיב. אותי זה הביך. התגובה שלה היתה המידית וזה הפחיד אותי. הפחיד אותי לרצות משהו כל כך פראי. ולכן, קברתי את הצד הזה אצלי למשך שנים. אבל, סקס טוב דורש תשומת לב מלאה לפרטנרית שלך. איפה לגעת, כמה לגעת. כמה חזק לגעת. מה להגיד, מתי להגיד. מתי ללחוש 'זונה שלי'.

כל פרנטרנית שרצתה יותר, שחררה בי יותר. דווקא הסאביות עזרו לי לשחרר את האשמה. המקום הנקי, השלם שממנו הן באו, אפשר גם לי להשתחרר. לימד אותי להחזיק אישה בוכה, ולחבק אותה. להגיד לה שהכל בסדר. בלי שהאשמה תחנוק. לדעת שכשהיא תסיים לבכות, היא תרגיש חדשה. שהתפקיד שלי הוא לעטוף אותה. לשמור עליה. עד שתפרוק הכל.  

אבל, קשר בדאס"מי הוא 'תפקיד להכשל בו'. אי אפשר להיות בקשר בדאסמ"י עם מישהי ולהיות בעוד קשרים. אין אחד פלוס אחד. צריך להקשיב כל הזמן, לדעת מתי להציב גבולות, לדעת לא לתת לאשמה לחנוק, כשאתה נכשל. ואני, לפעמים, נכשל כישלון ציקלוני.

חבר טוב נחת אצלי בדירה. הוא הגיע בשעה שהיא בדיוק בין הזמן לארוחת צהריים לארוחת ערב. מין זמן מוזר כזה ביום שבת, שבימים עצלים יותר הוקדש ללכת ללישון. ובימים פחות עצלים הוקדש ללעשות ביד ואז ללכת לישון.

ארגנתי קפה, עכשיו שמטחנת הקפה מחוץ לארגז-מעבר-הדירה. ארגנתי משהו לעשן, עכשיו שיש קונקשן-ליד-הדירה. גיליתי שאין מאפרה. יש כל מני דברים שיכולים לשמש כמאפרה, אבל רק בערך. נסיונות שלי בעבר לבחור מאפרה יפה נתקל בצורך שלי במשהו יפה. כלומר משהו יפה לפני משהו פרקטי. זה תופס אצלי בהרבה דברים בחיים, והוביל לכל מני רכישות מפוקפקות כמו פח אשפה מעוצב באלף ארבע מאות שקל, או רמקולים בצבע עץ-אגוז-שקר-כלשהו... זה גם הוביל לכל מני קשרים שאולי היה עדיף להשאיר על המדף בחנות. 

איפשהו בגיל 14 אבא שלי תפס אותי לשיחה. 'נשים מאבדות מהיופי שלהן'. ובגיל 16 הוא ניסה שוב עם 'חפש לעצמך משהי שתהיה לפני הכל חברה טובה שלך'. בהזדמנות אחרת הוא שלח את אימא שלי להסביר לי ש-'תקשורת טובה חשובה יותר מהכל'. מדיניות הלעשות הפוך מאבא שלי הוכיחה את עצמה בכל כך הרבה דברים אחרים, וכמובן שלא הקשבתי. אישה יכולה להיות מבינה, מפרגנת, חונקת או מעצבנת. אבל, אם היא יפה, היא קודם כל יפה ואחר כך מעצבנת. קודם כל יפה ואחר כך חונקת. 

חזרה למאפרה. בקשתי טובה מהחבר המבקר. תביא בפעם הבאה מאפרה. לי אין כוח להתעסק עם לבחור עוד משהו, לעבור על מאות דוגמאות, ביקורת, הסברים וחוות דעת, באתרים שמתמחים בזה. תביא, אני אשלם. רק תבחר משהו יפה ואלגנטי. אני כבר אלמד לחיות עם זה. לרגע התפתתי לבקש ממנו להביא גם בת זוג. אל תדאג, אני כבר אתרגל. רק תדאג שתהיה יפה.

היה קלנז. נסיון אמיתי לשנות את החיים שלי. נסיון אמיתי לא להיקשר לאף אחת במשך חודש. לא לצאת לדייטים. לא לעשות סקס. היה קלנז ונגמר. קצת כמו דיאטה, אתה מרמה מדי פעם. קצת כמו דיאטה, זה משהו שאף פעם לא באמת נעלם מהחיים שלך. יום אחד אתה מבין שאתה כבר לא יכול לאכול כל מה שבא לך, ומאז זה שם.

בוא נהיה ברורים. סקס זה אחלה. סקס בדסא"מי הוא הרבה יותר מזה. הוא משחרר והוא משאיר אותך קל יותר. נקי יותר. נכון יותר להתמודד עם העולם. אבל, במהלך החודש הזה ניסיתי להשקיע יותר בדירה החדשה. בעבודה. בגידול הזקן. אנשים לקחו ממש קשה את הזקן. חברים בקשו לדבר איתי על זה. אנשים שבקושי מכירים אותי בעבודה, עצרו אצלי במשרד בשביל להתריע. אנשים זרים במעלית בקשו, לטובתי, לספר לי שגם להם זה פעם קרה.

אז נגמר הקלנז. ואתמול בלילה התגלחתי. יצאתי הבוקר מהמקלחת, הסתכלתי במראה וניסיתי להבין מתי בדיוק חזרתי לגיל 17. גיל 17 לא היה השיא של חיי. אם לומר את זה בעדינות. אני כבר מזמן לא בן 17. וגם מזמן כבר לא מרגיש ככה. הרבה עבודה, מאמץ ומשמעת נדרשו בשביל זה. חלק קרה בטיפול. חלק הזמן עשה. וחלק על ידי עבודה עצמית. נסיונות לאתגר את עצמי, להשתנות. כמו הקלנז הזה.

אני שואל את עצמי מה למדתי מהקלנז וקשה לי לשים על זה את האצבע. שסקס זה כיף? ושכשאין סקס זה חסר? שאני צריך להשקיע בעוד דברים בחיים שלי? לא בשביל זה עשיתי את הנסיון הזה. 

אולי זה ייקח עוד קצת זמן, עד שזה הכל יחלחל. בינתיים זה מרגיש מוזר. קצת כמו להסתכל במראה, ולראות מישהו מוכר.

כשסוף סוף קמתי היום בבוקר, נסעתי להום-דיפו.

אני צריך לצבוע את הדירה הקודמת, אז חיפשתי כל מני דברים של צבעים. ובדרך הסתכלתי גם על כמה שיפורים לדירה החדשה. יש דברים, שאם לא מסדרים מיד, לא מסדרים אף פעם. עמדתי מול 14 סוגים שונים של ראשי מקלחת* והתלבטתי. איש עם סרבל אדום ניגש אלי, ואמר - 'תקנה את זה עם 5 המצבים'. אני עניתי - 'אבל הוא יותר יקר', והוא ענה - 'זה שווה את זה'. החלטתי להאמין לאיש בסרבל האדום.

אחר כך האיש בסרבל האדום עזר לי לבחור סולם - 'אל תלך על סולם עם 4 שלבים, עדיף זה עם 5 שלבים, זה שווה את זה'. האמנתי לו. ומשם בחרנו צבע. כלומר האיש בסרבל האדום בחר צבע. האיש בסרבל האדום קשר את הסולם והצבע למריצה. כשהוא הניף את המריצה, הסולם חבט לו בראש. בזמן שהוא שיפשף את הראש, אני פרקתי את הקשירות, הזזתי את הציוד, וקשרתי מחדש. האיש בסרבל האדום התרשם ואמר 'אתה בהחלט יודע לקשור'. ואני אמרתי 'באמת? זה פעם ראשונה שאני מנסה..**

חזרתי עם הציוד לדירה, הרכבתי את ראש המקלחת, והתחלתי לפרק ארגזים. משהו עמוק, כואב, ובודד, הזכיר לי שיום שישי היום. כשכבר השלמתי עם המצב, זוג חברים טובים הזמין אותי לארוחת ערב במסעדת יוקרה. עוד מסעדה, בשורה של מסעדות השבוע. קפצתי על ההזמנה. בדייטים, אני תמיד משלם על שנינו. יש משהו מוזר בלשלם רק על עצמך. זה קצת כמו ללכת לחנות שאתה אוהב, ולגלות שהכל ב 50% הנחה. מפה לשם, עוד בקבוק יין.

במונית, בדרך חזרה, הנהג סיפר לי שבגבעתיים הרוח הפילה רמזור. חשבתי על זה שאם רמזור יכול ליפול, זה בסדר להאמין שגם לי מותר ליפול מדי פעם.

הגעתי הביתה, נכנסתי למקלחת ושיחקתי עם 5 המצבים של ראש המקלחת לכיוון חור התחת שלי. מצב מספר 4, אכן היה שווה את זה.

*בעברית - מזלף. נשמע קצת קינקי.

**לא באמת

תכף בוקר, פאק.

קמתי היום בבוקר וחשבתי איזה יופי יהיה עכשיו קפה למיטה. אבל, מכונת הקפה ארוזה בחלקים שונים, ובכמה ארגזים. ארגזים שסגורים עם מסקניג-טייפ.

וככה מצאתי את עצמי יושב הבוקר בבית הקפה הקטן ליד הבית. המלצר ההומו חייך אלי, וחשבתי שאולי עדיין יש לי את זה. אולי זה הזקן. בזמן שהוא נעלם עם ההזמנה שלי, הסתכלתי לעבר הרחוב, ותקפה אותי התרגשות גדולה. המעבר הזה חיכה שנה, אולי אפילו יותר. נתתי לתחושה לשטוף אותי, בכל הגוף, עד שכמה הודעות ווטסאפ החזירו אותי אל המציאות ואל האריזות שמחכות.

יום אחרון של אריזות כולל דיאלוג חוזר עם עצמי - "איפה השארתי את הטלפון?", דיאלוג שאני מפריע לו מדי פעם עם - "איפה השארתי את המסקניג-טייפ?".. במהלך האריזות, מצאתי כל מני צעצועים, במקומות שונים של הבית. שמתי הכל בשקית אחת. בדירה החדשה, אני אשים אותה מתחת למיטה. או, בעצם, במגירה ליד המיטה. סיימתי להתבייש מזמן.  

יש דברים שאני יוכל לעמוד בהם בקלות. מחשוף נדיב, עקבים גבוהים, ואני בשליטה מלאה. גם חצאית קצרה, עם או בלי תחתונים, ואני לא מתבלבל לרגע. זה רק מבט של כלבה מיוחמת, שיכול להפיל אותי. "לאט לאט" אני אומר לעצמי. זכור את הקלנז לקדשו. "לאט לאט" אני עונה לעצמי, ושם את מצבטי הפיטמות שמצאתי מתחת למיטה בשקית...