הקלנז הגדול

אימא הגיעה מוקדם היום בבוקר, כלומר בעשר וחצי. היא באה לעזור לארוז, כלומר לארוז בסערה תוך כדי שאני מציע שוב ושוב הפסקות.

רגע של נחת נרשם כשהיא מצאה ג'וינט ישן באחת מקופסאות הטפאור, ושאלה איך לסמן את הארגז שאני אדע שהוא שם. רגע של מבוכה נרשם כשהיא שאלה למה יש לי כל כך הרבה גלילים של נייר נצמד בגודל תעשייתי. 'זה מהמעבר הקודם או משהו' - מלמלתי. וגם- 'זה בכלל לא משהו בדסמ"י בכלל...'.

בסביבות השעה שש, היא הלכה, ואני נשארתי לבד. נזכרתי שאני צריך לארגן מפתחות לדירה החדשה. הדיירת הקודמת הופתעה לשמוע שהמפתח עוד לא אצלי. היא העבירה את המפתחות למתווך לפני שבוע. כשלמתווך סוף סוף היה נוח, קפצתי אליו לקבל את המפתחות. אחר כך לא התאפקתי ונסעתי לדירה. הדיירת ניתקה את החשמל, ולי לא היה כוח לחפש איפה מדליקים אותו שוב. אז הסתובבתי קצת בדירה החדשה בחושך. השכנים, שהמתווך הבטיח שאף פעם לא נמצאים, ובכלל, אחד מהם חרש, והשני רוב הזמן בחו"ל, אז הם לא עושים רעש בכלל, עשו מסיבה בדירה ממול. התלבטתי אם לפתוח את החלון ולהגיד שלום. אבל העדפתי פשוט לעמוד בחושך ולהריח את הצבע הטרי.

זאת פעם שלישית שאני בדירה החדשה. פעם ראשונה היא נראתה גדולה נורא. אחר כך קטנה מדי. עכשיו היא נראית בול בגודל המתאים. שכחתי לסדר את העברת האינטרנט. מחר. אני מבטיח. 

מסתבר שגם להתחלות חדשות יש ריח של צבע טרי.

אתמול ראיתי סרט. קצת עצוב ליום שישי. זה אפילו לא היה סרט בקלנוע. סתם סרט לבד בבית. ועוד סרט שכבר ראיתי בקולנוע..

אז היום קמתי מוקדם בבוקר. כלומר בשעה תשע וחצי, שזה מוקדם ליום שבת. והצטרפתי לשיעור צילום בסמארטפון, באיזור שבזי. זה היה קצת כיף וקצת עצוב. כיף, כי הסתובבנו ברחובות יפים, וצילמנו תמונות מגניבות ויצא לי לדגמן קצת. וקצת עצוב כי ככה נראית תחתית הקריירה של צלם אומנות. שבכל הסבר נוסף לילדה בת 14 על איך לכוון חשיפה נכונה לסלפי, משהו בו מת.

אחר כך הלכתי לאכול, שוב באיזור שבזי. משהו בסיגר מאתמול לא ישב טוב בבטן, אז בכדי להקל, ניסיתי אוכל טבעוני. זאת היתה יכולה להיות מנה צדדית ממש טובה ליד הסטיייק. לא היה סטייק.

חזרתי הביתה, נרדמתי על הספה, וחבר טוב הגיע להעיר אותי. הייתי גרמפי במשך שעה. בכדי להקשות, הוא הביא חבילת קשיו*. כשהוא הלך, נפלתי קצת.. התכתבתי עם ידידה מחו"ל, שזה תמיד טוב. כלומר לא טוב אף פעם.. זה לא נגמר טוב אף פעם. בכדי לוודא שזה לא ייגמר טוב, היא שלחה תמונה שלה בתחתונים. רק בתחתונים. תמונה יפיפייה, אבל... לא תמונה מעכשיו. כלומר, תמונה שהיא צילמה בשביל מישהו אחר. ומחזרה. איתי.

הייתי קצת גרמפי, והיא שלחה שוב תמונה שלה רק בתחתונים, אבל מעכשיו. משהו בתוך בטן שלי התכווץ. נפלטה לי אנחה בקול רם. וחשבתי שזה עוד לא קרה. אולי המחסור בסקס התחיל להשפיע. אולי היא באמת עד כדי כך יפה.

מחר חופש. פאק יס.

* בעולם מתוקן, זה היה לא חוקי למכור קשיו. זה נורא.

אני מחפש משהו חדש. אני לא רוצה לתת לזה שם. אבל אני יודע איך זה אמור להרגיש. אני גם יודע איך זה אמור לא להרגיש. בשנה האחרונה כל כך מעט הרגיש נכון. השנה האחרונה עייפה אותי.

אז אתמול בערב חזרתי הביתה מהעבודה, נכנסתי למיטה וישנתי 14 שעות. זה לא קורה הרבה. זה אומר שהתעייפתי מלנסות. קמתי היום בבוקר, יצאתי אל השמש ובבת אחת הרגשתי יותר טוב. לפעמים צריך לדחוף בכוח. ואז, משהו בי משתחרר. הלכתי ברגל לאזור שבזי, ונסיתי כל מני דברים. נכנסתי לחנות הבשמים החדשה - 'אנחנו לא מיינסטרים-מסחרי-מתאים-לכולם', או לפחות זה ההסבר שלהם ללמה יצאתי משם מריח כמו תבלין לבשר על האש. משם המשכתי לעיתון על הבר. עם קובה*.

כל הכתבות בעיתון על שחיתות הזכירו לי שפעם הייתי מעשן סיגרים. אז המשכתי ברגל לסוחר הסיגרים ליד מלון דן. שאלתי את הסוחר מה הסוג שביבי אוהב, והוא צחק... מסתבר שאני לא הראשון ששואל. הם ניסו לברר, הוא ענה. אבל ביבי קיבל כל כך הרבה קופסאות שקשה להצביע על סוג אחד ספצפי. בחרתי משהו שאני אוהב, והחלטתי שגם ביבי היה מרוצה. הסוחר הסכים איתי.

בינתיים, עישנתי את הסיגר, ונכנסתי למנצ'יס מטורף. עברתי על כל הארונות בבית וחפשתי משהו מתוק. בגלל המעבר הקרוב, אני משתדל לא לקנות יותר מדי. אז אין יותר מדי. למעשה, יש צנצנת עם סוכר, קצת צימוקים, ולימונצ'לו בפריזר. יש גם צנצנת עם כל מה שצריך בשביל להכין עוגיות שוקלד צ'יפס שקיבלתי בארוע חברה לפני שנה. התלבטתי קשות עם לנסות להכין עוגיות שוקולד צ'יפס, או פשוט לפחות את הצנצנת ולדוג רק את השוקולד צ'יפס, או פשוט ללכת לחנות ולקנות עוגיות שוקולד צ'יפס. החלטתי ללכת לחנות. הנה, אני הולך...

*קובה זה אהבה.

שוכב במיטה. מנסה להחליט אם יצא לי הרפס על השפה התחתונה. זה מה שנשאר מהשבוע הזה. הייתי רוצה להגיד שמפה זה יכול רק להשתפר. אבל היי, זה עוד עלול באמת להיות הרפס.

העייפות מכה בי. מאז שאני בקלנז, אני מבשל הרבה יותר בבית. מצד אחד, זה כיף. מצד שני, אני לא רגיל לבשל לבן אדם אחד. משהו בכמויות לא מסתדר. אז אני מכין שני שנצלים. אולי זה בגלל ששניצל אחד זה עצוב. אולי זה בגלל שאיך אפשר להגיד 'לא' לעוד שניצל? מפה לשם, כבר היו שלושה שניצלים, אז אני שוכב במיטה ולא יכול לזוז.

מחר יום חמישי. אין איזה משהו ספציפי שאני מחכה לו. אין איזה מישהו ספצפי שאני מחכה לו. ואם ממש לדייק, אין איזה מישהי ספציפית שאני מחכה לה.

איך מתכננים סופ"ש לבד? סופ"ש שלא כולל לקום בבוקר להכין קפה למשהי. סופ"ש שלא כולל לשבת בקולנוע ולדבר בזמן שמחכים שהסרט יתחיל. סופש שלא כולל לגמור למשהי בפה... יש משהו עצוב בסופש כזה.

בעל הבית תפס אותי הבוקר ושאל בנונשלנטיות מתי אני מתכוון לצבוע את הדירה, לפני שאני עוזב או אחר כך? מסתבר שאני צריך לצבוע את הדירה. מצד אחד, לא בניתי על זה. מצד שני, כמה נורא זה יכול להיות? צריך לבחור ג'ינס אחד שאני לא רוצה ללבוש יותר. בכלל, אני חושב לוותר על כל מני דברים במעבר הזה. להשאיר מאחור. בגדים שאני לא צריך, ספרים שאני לא אקרא, תחתונים שאני כבר לא זוכר מי השאירה פה. זכרונות. אני מתכוון לצבוע אותם בלבן. ולשכוח.

עבר שבוע. כל מה שקרה בו, אפשר להשאיר מאחור ולשכוח.

יושב בטומפולופולו, מחכה לשותף מאנגליה. הוא מאחר, ואני מחכה בעיקר לכרטיס האשראי של המשרד שלו. אם הוא לא היה בוחר את המקום, וגם מזמין, כלומר משלם, הייתי בורח. רק לפני כמה שבועות היה לי פה, על הבר, דייט. אחד מהדייטים הפחות מוצלחים, כזה שהוביל למשהו לא ברור, וגרר אותי אל הקלנז. ואל ההבנה שאני לא מבין מה אני עושה. המוזיקה נהייתה מוזרה, מה שמוסיף לאוירת הדג מחוץ למים הכללית. נפגשנו במקרה, אני וההיא מהדייט, היום בצהריים. היא הסתכלה. אני הסתכלתי. לרגע שכחתי כמה רע זה נגמר. לרגע חשבתי, כמה נורא יהיה אם אני אסמס לה. שככה במקרה, אני הבר. אני של פעם, דאג לאני של היום, ומחק את המספר. אז אני מחכה, אולי היא תכתוב.

בשעה שש סיימתי את כל המטלות הדחופות להיום. לגבי שאר המטלות, אני בסדר לחלוטין עם להעמיד פנים שהן לא דחופות. קמתי, והלכתי למשרד של דבורה. 

דבורה, מנהלת החשבונות הזקנה והחכמה* סימנה לי לשבת. סיפרתי לה שאין לי יותר כלום דחוף לעשות. 'לך הביתה!', היא החליטה. 'אבל.... עוד מוקדם', עניתי. 'שום מוקדם' היא גערה בי. 'אתה סתם מפחד ללכת לדירה ריקה. מפחד שתיפול, אה?'

'לא מפחד מכלום!' עניתי וקיוויתי שבעתיד, במידת הצורך בלבד, אני אדע לשקר יותר טוב.

נראה היה שדבורה לא מתרשמת. 'לך לטיב טעם, תקנה דברים, תכין לעצמך ארוחת ערב. אתה אוהב לבשל, לא?' היא שאלה.

אז עברתי בטיב טעם... יש לי כישרון מיוחד להכין ארוחת ערב לאחד, תוך שימוש ב- 2 מחבתות, 2 סירים, ומלא בלאגן. בינתיים הורדתי לעצמי סרט עם מלא פיצוצים ויריות. 

איי קן דו דיס.

*בסדר, בסדר, היא בת 42.

אימא התקשרה. דיברנו קצת. אימא מבינה. לפחות, חלקית מבינה. הציעה לבוא לעזור עם מעבר הדירה. אני בן 40, יודע לנהל משא ומתן עם מתווכים, לסגור מחירים, להזמין הובלה. יודע מתי להרים את הקול, יודע מתי לחייך במקום הנכון - 'הכל טוב, אח שלי'. אבל כשאימא מציעה לבוא לעזור לארוז, אני שמח כמו ילד קטן.

הסופ"ש הזה לא מביא גאווה גדולה. היו רגעים יפים, בהם ישבתי על המרפסת, מכורבל בתוך שמיכה וקראתי עיתון. או שעמדתי במטבח וקצצתי שום ובצל.

אבל.. המטרה של קלנז הגדול היתה למצוא שקט מבפנים. לארגן את המחשבות כמו חתיכות של פאזל. בהתחלה למצוא את הפינות, אחר כך להפריד צבעים, ובסוף לראות את התמונה המלאה. וזה עוד לא קרה. אולי זה לא אמור להגיע כל כך מהר. פעם, לפני שנים, למדתי ל GMAT. אחר כך, הסתכלתי על התקופה של חוסר הוודאות שלפני הבחינה, והייתי גאה בה הרבה יותר מאשר הייתי גאה בציון. כן, הציון היה טוב. אבל הרבה יותר חשוב היה שהתמדתי. אני מנסה להתמיד בקלנז. אני אנסה שוב מחר. 

יום שישי ה13 לחודש עבר. יום שישי תמיד היה היום שאני רגיל לצאת, לבלות, להתחיל, לפלרטט, לקוות.

ולכן, היו לא מעט חששות לקראת יום שישי הזה. יש משהו עצוב במיוחד ביום שישי שמתבזבז במיטה, עם הלאפטופ ורצף של סדרות. יום שישי נועד לחוויות. להרפתקאות. מה עושים? לקראת הצהריים, התחלתי לשלוח ווטסאפים לחוצים לחברים... 'גבר, מה קורה איתך הערב?.. 'אח שלי, מה קורה?' 

אחד נסע לצפון, אחד טס לחו"ל, אחד נמוך ולא מגיע לקופסה הקטנה מעל המקרר, איפה שאישתו שומרת את הביצים שלו. נהייתי רעב. רוית הציעה להביא אוכל מקופי בר. אני מחבב את הקופי בר. מחבב גם את רוית. יש משהו בנשים שחומות, רזות, עם חזה קטן ועומד. בעיקר אם הן מביאות טייק-אווי. הרגשתי שיש פה סיכון לנפילה. רוית הציעה להביא גם קינוח. פה חשדתי.

ניסיתי להבין אם כל זה בסדר. אולי לא, אני מחוייב לתהליך. לקלנז, להתנקות. רוית שאלה איפה ההיטאצ'י. פה חשדתי.

3 קונדומים אחר כך, בזמן שרוית יושבת לי על הפנים, נשענת על הקיר, גונחת, חשבתי שאני באמת צריך להתנקות.

מחר, מחר נתחיל מחדש.

היום היתה שיחת הערכה השנתית שלי. חיכיתי לה שנתיים, כי שנה שעברה לא היתה. הבוס התחיל ב- 'טוב, אפשר לסכם את השיחה, כמו שאתה יודע, אנחנו מאוד מרוצים ממך'. אני - 'לא'. הוא - 'מה לא?'... אני- 'לא, אני לא יודע.., אני פה שנתיים, זאת פעם ראשונה שאומרים לי'.. הוא- 'אה...'.

אז מסתבר שהם מרוצים. זה מרגיש מוזר ולא מוכר.

יום שני עבר.  יום שני בלי לחפש זוגיות. בלי טלפונים, ווטסאפ, הודעות וציצופים. לא מוכר. אבל אני מרוצה. אני מתחיל משהו חדש. וגם, הזקן פחות גירד היום. ראיתי כמה קליפים ביוטיוב, הדרכה ומוטיבציה איך לא להשבר, למגדל הזקן המתחיל. מוזר.

נמחקתי מטינדר. נמחקתי מבמבל. וגם מאלפא. נמחקתי נקודה. יום ראשון מתוך 30, בלי דייטים. מנסה לנקות את החיים, את המחשבות, את הנשמה. להלן - 'הקלנז הגדול'.

כהחלטת צד, החלטתי גם לא להתגלח. במקום זוגיות, אני מגדל זקן. זה מגרד, אבל זה יותר טוב מעוד נסיון כושל בזוגיות.

היתה מחשבה כללית, לנסות גם לא לעשות ביד. אולי. נראה מחר.

בינתיים, מחכה לאיזו בהירות מחשבתית שצריכה לבוא עם התרגיל הזה. איזה רגע שבו כל הקולות בראש נרגעים, ומה שחשוב צף ועולה, נפתר ומפנה מקום ל.. ? אני לא בטוח. אבל אני בטוח שזה לא מה שיש עכשיו. מה שיש עכשיו כושל.

עוד שבועיים עובר דירה. לא עוזב את תל אביב, העיר הזאת עוד לא סיימה ללעוס אותי. אחרי מסע בין דירות, מתווכים, מובילים, וצפרדעים שצריך לבלוע, נמצאה דירה מחטבת*. עכשיו צריך לארוז. קניתי גליל ענק של פצפצים. עכשיו צריך לזרוק דברים. קצת כמו נחש, שמשיל את העור. רק שבמקרה הזה הנחש עובר לדירה אחרת, ומשאיר את העור בדירה הקודמת.

עוד התחלה חדשה, הנה אני בא.

*דירה מחטבת - קומה 4 בלי מעלית.