הקלנז הגדול

הפוסט הזה נכתב בהמשכים, לאורך היום האחרון.

הוא התחיל ב- 4 בבוקר בדיוטי-פרי בנמל תעופה בן גוריון. חוויה שאין בשום מקום אחר בעולם. ישראלים עומדים בתור, מתים לקנות. לא משנה מה, העיקר לקנות. ארבע פלוס אחד. חמש פלוס שתיים. 'אתה בטוח שאתה לא רוצה עוד אחד בחצי מחיר?' שואלת המוכרת עם האיפור הכבד. אני מתלבט, עד שבסוף אני עונה - 'לא'. אחר כך אני חושב לעצמי שזה באמת מחיר זול, אולי אפילו זול מדי. אבל אני לא צריך עוד אחד. לפעמים, אחד זה די והותר.

מתיישב בגייט, מחכה למטוס. הבחורה מולי מחזיקה כוס קפה, מרימה את המצלמה ומצלמת את עצמה. מצלמת ומסתכלת. מסתכלת ומתבאסת. מנסה שוב, עוד 46 פעם. זוית שונה, חיוך שונה, כוס למעלה, כוס למטה ובצד. היא צריכה רק אחת מוצלחת, אבל בינתיים קוראים לנו לעלות על המטוס.

מתיישב באמצע בין אישה שהולכת עם פאוצ', לבחור דתי שמתפלל את התפילת הדרך תוך כדי שהוא משחק פוקר און-ליין. הוא נע קדימה ואחורה בעדינות, ממלמל. 

אני לא כל כך טוב בקבלת החלטות כשאני עייף, אני חושב לעצמי. לא הצלחתי לבחור נעליים. אני בהחלט צריך נעלי ריצה חדשות. לא הצלחתי להחליט עם אני מרגיש את האצבעות עד הסוף. במקום זה קניתי שואב אבק ציקלוני. אני פחות צריך שואב אבק. את השואב הקודם של חיי קניתי בדיוק ככה, לפני איזה 15 שנה. או שאולי זה רק מרגיש ככה. אותו מבצע של 200 דולר. כשאני אנחת חזרה בארץ, אני אגלה שאני צריך להסחב עם שואב אבק ציקלוני הביתה. הכי חזק זה ציקלוני, אמר לי המוכר, ואני לא שאלתי למה.  

הדיילת הברטית מביאה את תפריט הבוקר. ארוחות בוקר אף פעם לא היו הקטע שלי. אני לא אוהב ביצים. אין סיבה מיוחדת. סתם לא אוהב את הטעם. בערך מגיל 4. הדיילת מסתכלת עלי בזמן שאני מתבקש לבחור אם אני רוצה ביצים עם גבינה או ביצים עם בשר. מי יכול להגיד לא לנקניקייה על הבוקר?

המטוס באויר, ואני נזכר שלא אמרתי שלום לניר. איש ה IT בחברה, וחבר טוב. ניר התפטר לפני כמה ימים כשנשבר לו סופית ממשפט אחד, שהבוס שלו אמר לו שוב ושוב. "זה תפקיד להכשל בו". זה תפקיד כפוי טובה, הוא ניסה להגיד לניר. כשהכל בסדר, אף אחד לא שם לב כמה קשה אתה עובד. שמים לב רק כשמשהו לא בסדר. ובשלב הזה, משהו כבר לא בסדר ומישהו צריך להיות אשם. זה הזכיר לי נורא מערכת יחסים בדיאס"מית.

הקשר שלי עם עולם הבדיאס"מ התחיל מוקדם. גיל 16 -17 התחילו פנטזיות. תמיד הייתי מאוד מיני. כלומר, בהתחלה פשוט היה לי דמיון חזק. דמיון שעבד כל הזמן. כל הזמן. חברה ראשונה בגיל 17 משכה אותי להתנסות. הרבה שנים אחר כך הבנתי עד כמה היא היתה סאבית טוטאלית. מונח שעד היום קצת חמקמק בשבילי.

החוויה לא היתה משחק בשבילה. החוויה היתה פיזית. סטירה גרמה לה להרטיב. אותי זה הביך. התגובה שלה היתה המידית וזה הפחיד אותי. הפחיד אותי לרצות משהו כל כך פראי. ולכן, קברתי את הצד הזה אצלי למשך שנים. אבל, סקס טוב דורש תשומת לב מלאה לפרטנרית שלך. איפה לגעת, כמה לגעת. כמה חזק לגעת. מה להגיד, מתי להגיד. מתי ללחוש 'זונה שלי'.

כל פרנטרנית שרצתה יותר, שחררה בי יותר. דווקא הסאביות עזרו לי לשחרר את האשמה. המקום הנקי, השלם שממנו הן באו, אפשר גם לי להשתחרר. לימד אותי להחזיק אישה בוכה, ולחבק אותה. להגיד לה שהכל בסדר. בלי שהאשמה תחנוק. לדעת שכשהיא תסיים לבכות, היא תרגיש חדשה. שהתפקיד שלי הוא לעטוף אותה. לשמור עליה. עד שתפרוק הכל.  

אבל, קשר בדאס"מי הוא 'תפקיד להכשל בו'. אי אפשר להיות בקשר בדאסמ"י עם מישהי ולהיות בעוד קשרים. אין אחד פלוס אחד. צריך להקשיב כל הזמן, לדעת מתי להציב גבולות, לדעת לא לתת לאשמה לחנוק, כשאתה נכשל. ואני, לפעמים, נכשל כישלון ציקלוני.