יום שני
מאסטר
אני כל כך שמחה עכשיו! פותחת את המחברת הזו בהתרגשות ומתחשק לי לנשק אותה. עכשיו אני יודעת בודאות שאתה שולט כאן בכל מה שעובר עליי למרות שזה כל כך קשה לפעמים. זה אמנם לא העיפרון שנתת לי (הוא נשמט מידי שם בקרחת היער בין העשבים בזמן שנרדמתי ואחר כך הם לא נתנו לי לחפש אותו למרות שהתחננתי שיחכו רגע. אולי הם חשבו שאני מנסה להתנגד להם ובגלל זה קשרו אותי קצת יותר מדי חזק אחר כך אבל לא באמת התכוונתי להתנגד כי הבנתי שאתה שלחת אותם... רק רציתי למצוא את העיפרון אבל אני מבלבלת כאן הכל ואנסה לעשות סדר).
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהשארת אותי ביער ונסעת כי לא ראיתי מאז אור יום ואין כאן שום שעונים. גם נרדמתי כמה פעמים מאז ואני כבר לא יודעת אם זה בוקר עכשיו או לילה.
אחרי שהשמש הרדימה אותי שם באמצע היער התעוררתי פתאום מרעש של מכונית. כנראה שישנתי די הרבה זמן כי השמש כבר היתה במקום אחר וגם התחיל להיות קצת קר והספקתי לחשוב שהגעת בדיוק בזמן ושזו היתה הרפתקה נחמדה דוקא להשאר עירומה ביער ושבטח תהיה גאה בי על שלא נכנסתי לפאניקה... ואז פתאום ראיתי שזה בכלל לא המכונית שלך.
זה היה רכב גדול ולבן, מסחרי, עם דלתות שנפתחות מאחור. והוא נכנס אל קרחת היער במהירות כאילו הוא מכיר טוב את הדרך ועצר ממש מולי. ניסיתי לקום מהר אבל אז נזכרתי בבהלה במחברת ובעפרון וידעתי שלא משנה מה, הם חייבים לבוא איתי. אז כרעתי וחיפשתי אותם ומצאתי רק את המחברת וכשהרמתי את העיניים כבר עמדו מולי שניים, לבושים בשחור, עם אזיקים ביד וכיסוי עיניים והם לא הוציאו מילה רק תפסו את שתי הידיים וניסו לאזוק אותי מאחורי הגב. הם היו כל כך מהירים ואני כל כך המומה עד שלא הספקתי להגיד כלום חוץ משניה.. אני חייבת ל... בבקשה! ... המחברת! וניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלהם ולחזור לחפש את העיפרון (ולהרים את המחברת שנפלה) אבל הם רק תפסו אותי יותר חזק ותוך שניה הייתי אזוקה ומכוסת עיניים שוכבת בתוך הרכב הגדול הלבן על הבטן על מזרון עם ריח של אבק. האזיקים היו הדוקים על הידיים ולשניה נבהלתי מאוד כי אתה מעולם לא סגרת אותם כל כך חזק ואולי טעיתי לגמרי שנתתי להם ככה לקשור אותי והייתי צריכה לנסות לברוח איכשהו.
בכל מקרה עכשיו כבר היה מאוחר מדי- הם קשרו לי גם את הרגליים וחיברו לידיים מאחור ואת הגוף הצמידו ברצועות למזרון והייתי לגמרי חסרת אונים ובלי יכולת לזוז בכלל. הייתי נורא צמאה והידיים כאבו מהאזיקים והרגשתי נורא מהעובדה שאני פתוחה וחשופה ככה לעיני אנשים זרים לגמרי ושהם יכולים לעשות בי מה שהם רוצים ולא אוכל להתנגד... אבל מה שהכי ציער אותי היתה הידיעה שאיבדתי את המחברת שנתת לי. לא יכולתי לסלוח לעצמי על זה ובגלל זה פתאום התחלתי לבכות. בכי אמיתי עם המון דמעות אבל בשקט.
נסענו ככה די הרבה זמן בשקט מוחלט. אף אחד מהם לא אמר מילה וזה גרם לי להרגיש כאילו אני נמצאת באיזשהו חלום. אני חושבת שנרדמתי שוב כי לא שמתי לב מתי המכונית עצרה סוף סוף והדלתות נפתחו. הם התירו את הרגליים מהידיים אבל השאירו שרשרת ביניהם (כמעט נפלתי כשניסיתי לעשות צעד גדול מדי). הם הוציאו אותי מהמכונית החוצה. שמעתי צרצרים והיה קר והבנתי שכנראה כבר לילה. הרגשתי מתחת לרגליים אבנים חדות וקטנות כמו חצץ ועליו הם הוליכו אותי עד שהגענו למדרגות ואחרי שהובילו אותי במדרגות שמעתי קולות של דלת נפתחת ונכנסנו פנימה.
עמדנו עכשיו על רצפה חלקה ונקייה. היה שם חם ונעים. הם הוליכו אותי עוד כמה צעדים ועוד כמה פניות עד שהרגשתי שטיח מתחת לרגלייים שלי. הם הכריחו אותי לרדת לכריעה על הברכיים ואחרי כמה דקות שלא קרה כלום ולא שמעתי כלום הבנתי שהם כבר לא שם.
לא היתה לי שום דרך לדעת אם יש מישהו בחדר וכבר חשבתי להתחיל ללכת על הברכיים ולחפש דרך להוריד את כיסוי העיניים, כשפתאום הרגשתי שמישהו הולך ומתקרב אליי. הרחתי בושם וניחשתי שמדובר באישה. זה היה מבלבל מאוד והשאלות הציפו אותי מי זאת ואיפה אני והאם זה יכאב ומתי כבר אראה אותך.
אבל האישה היתה עדינה. היא ליטפה לי את הראש ובקול נעים אמרה ברוכה הבאה, אחר כך היא שחררה את הידיים מהאזיקים וגם את הרגליים והורידה לי את כיסוי העיניים. שפשפתי את הידיים במקום בו האזיקים השאירו סימן וניסיתי לפתוח את העיניים אבל האור סנוור אותי. רק אחרי כמה שניות הצלחתי לפתוח אותן ולהסתכל מסביב.
החד