לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים

לפני 6 חודשים. ראשון, 21 באפריל 2019, בשעה 12:57

את נהדרת, ארז אמר.

טופי הציצה אליו מופתעת, לראות אם הוא מתלוצץ, אבל הוא הביט בה בפנים רציניות.

"אני מתכוון לזה." הוא אמר בכנות. "אני יודע שלא קל לך ואת מתמודדת עם זה ממש יפה. בואי. עוד קצת ואז נחזור."

טופי נהנתה מהמחמאה, למרות שלא העיזה להודות בזה אפילו בפני עצמה. היא נאנחה עוד קצת, רכונה על ברכיה ואז התרוממה. "בוא." היא אמרה. "נגמור עם זה". והתחילה ללכת.

ארז חייך לעצמו והלך אחריה.

את שאר הדרך הם עשו בשקט. טופי התמודדה עם הקושי הפיזי שהלך וגבר עם כל צעד וארז היה שקוע במחשבות משלו. אף אחד מהם לא ניסה לחזור אל נושא השיחה הקודם.

כשהגיעו בחזרה לדירה, טופי היתה ממוטטת לגמרי. בלי לומר מילה היא נכנסה למקלחת והסתגרה שם. ארז הרים גבה אך גם הוא לא אמר מילה. הוא הרגיש שדחק בה היום קצת מעבר לכוחותיה ולא ידע איזו השפעה תהיה לזה עליה ועליו. מה שהוא כן ידע זה שעכשיו, יותר מהכל, הוא ממש רצה שזה יצליח. היא מצאה חן בעיניו. היה בה משהו ישיר ופשוט. לא מתחנחן ולא משחק משחקים. זה היה מאוד מרענן, אחרי הקשרים האחרונים שהיו לו. המחשבות האלו הפתיעו אותו. הוא היה די בטוח שהוא לא נמשך אליה מבחינה מינית. איך אפשר בכלל? עם כל עטיפות השומן האלו? זה אפילו קצת הגעיל אותו. מצד שני, הוא תמיד החשיב את עצמו לאדם מאוד סובלני. הוא לא היה מאלו שדרשו תמונה מבחורה באתר לפני הפגישה, ולא בגלל שהמראה החיצוני לא היה חשוב לו. הוא פשוט לא חשב שיופי יכול להימדד בסטנדרטים המקובלים או להיות מתווך בתמונה. אז מה ההבדל בעצם? הוא שאל את עצמו. מה הופך אישה שמנה מאוד להיות לא רלוונטית בעבורו? גבולות הסובלנות שלו נעשו פתאום מוחשיים. הוא הבין שעד עכשיו לא היה מודע לקיומם. 

הוא נכנס למטבח והחל לבשל. הבישול תמיד הרגיע אותו ועזר למחשבות שלו להתארגן. אמנם הוא לא היה בטוח בכלל שטופי תשאר איתו אחרי המאמץ של היום אבל בכל מקרה, הוא יכין ארוחה מושקעת שתשאיר לשניהם טעם טוב מכל זה. הוא זמזם לעצמו שירים בזמן שקצץ ירקות, טיגן ואידה. 

טופי השתהתה זמן ארוך מאוד במקלחת. היא היתה גמורה- גם מהמאמץ הפיזי אבל גם מהקירבה האינטנסיבית לאדם אחר. היא הרגישה שהיא חייבת קצת מרחק.

המקלחת של ארז היתה מפנקת מאוד, עם זרם חזק, כמו שהיא אוהבת ומים חמים מאוד. המקלחת היתה אחד המקומות הבודדים שבהם היא הרגישה בנוח עם עצמה, אולי בגלל שזה היה פשוט כל כך נעים להרגיש את זרם המים שבניגוד לבגדים אף פעם לא לחצו או גרמו לה להרגיש מגושמת ומגוחכת ואולי זו היתה האפשרות להיות עירומה ולדעת שאף אחד לא מסתכל עלייך ועסוק בלשפוט אותך. היא היתה כמו שהיא. בלי להתנצל. 

היא עמדה שעה ארוכה מתחת למים ונתנה להם לשטוף אותה יחד עם כל המחשבות הרעות. היא התעייפה מהנסיון להבין את ארז והמניעים שלו, או את עצמה ואת המניעים שלה. היא גם היתה עייפה מאוד והשרירים שלה כאבו. היתה לה שפשפת אדומה וכואבת. כל המחשבות יחכו. לפני הכל היא צריכה לנוח ולהתאושש. היא סיבנה את עצמה טוב טוב בסבון עם ריח מעולה שמצאה שם וחפפה את השיער עם הרבה שמפו ומרכך. כשסיימה, היא עמדה מול המראה הגדולה שהיתה קבועה בקיר וניסתה להסתכל על עצמה בלי להתבאס. שניה וחצי. זה כל מה שהיתה יכולה. היא הסיטה את המבט ואז החזירה, כועסת על עצמה. אל תתביישי במה שאת! היא הטיפה לעצמה בכעס. אבל זה בכלל לא עזר. היא התביישה.

היא נאנחה בשקט לעצמה תוך שהיא מוצאת מגבת גדולה ומתעטפת בה. 

היא פתחה את הדלת כדי חריץ והציצה למסדרון. מהמטבח עלה ריח משגע של בישולים טעימים והפה שלה נמלא ריר. היא נזכרה שלא אכלה ארוחת צהריים וזה גרם לה להרגיש רעבה מאוד. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה היא דילגה על איזושהי ארוחה. בכל אופן, נראה שארז היה עסוק שם והיא יכולה לצאת בבטחון וללכת לחדר. 

כשהיא נכנסה סוף סוף למטבח, לבושה בבגדים נקיים, האוכל כבר התבשל בסירים וארז היה עסוק בלצחצח את הכיורים.

"היי" הוא חייך אליה. "מרגישה יותר טוב?" 

"הרבה יותר טוב." היא חייכה אליו בחזרה. "מה בישלת?"

"היתה לי הרגשה שאחרי היום לא תרצי להשאר אז החלטתי לפתות אותך קצת. אני בשלן מעולה." 

"אתה מנסה לפתות אותי באוכל?" טופי שאלה בחומרה מעושה.

"למה לא?" 

"זה לא ממש עוזר לתוכניות שלך..." היא התקרבה לסירים, הרימה את המכסה וריחרחה. היה להם באמת ריח נהדר.

"כל מה שיגרום לך להשאר יעזור לתוכניות שלי" אמר ארז וקרץ אליה.

"אני אקבל את זה כמחמאה" היא ענתה לו בשלווה.

"טוב מאוד" הוא אמר. "כך אני מתכוון לזה."

טופי השתתקה במבוכה והקול טורדני, החשדן החל שוב להתנחל בראשה: מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה? מה המניע הנסתר שלו? 

היא החליטה להעיף אותו משם.

"מה התכנון לערב?" היא שאלה והסתובבה להביט בו.

"אני שמח שאת שואלת." הוא אמר, תוך כדי שהוא מסבן את השיש. "אנחנו נאכל ואז ננוח. אני בונה על הספר שלך. את יכולה לעשות מה שבא לך. אחר כך נעשה אימון ערב קצר ונלך לישון."

"לישון? כל כך מוקדם?" שאלה טופי. "אתה לא נראה לי הטיפוס שהולך לישון מוקדם."

"אני טיפוס דינמי." הוא ניגב את השיש ניגוב האחרון והסתובב גם הוא. "משתנה לפי הנסיבות. אני הולך להעביד אותך בפרך השבוע ובשביל זה את צריכה לישון הרבה, וגם אני." הוא אמר בפסקנות.

"אוקיי." טופי סיכמה והסתכלה סביב. "נראה שעשית את כל העבודה בעצמך. נשאר עוד משהו לעשות?"

"דוקא כן" ארז חייך. "את תעשי סלט חסה בזמן שאני מתקלח". הוא פנה לצאת מהמטבח ודיבר תוך כדי הליכה למקלחת. "היא במקרר במגירה. אני אוהב אותה עם לימון ושמן זית אז אל תתפרעי עם הרוטב!" 

כשהוא יצא, הוא מצא את השולחן ערוך עם קערה גדולה של סלט באמצע. טופי ישבה על הספה וקראה.

"הי! הרשיתי לך לשבת לקרוא?" הוא שאל בחומרה

טופי הרימה את המבט והסתכלה בו המומה. 

הוא הצליח להתמיד עוד שתי שניות עם פרצוף חמור וזועף אבל אז נשבר.

"סתם.. אני מתלוצץ!" הוא צחק. "הייתי צריך לצלם את הפרצוף שלך..." אבל הוא לא  הספיק להשלים את המשפט כי כרית גדולה מהספה פגעה בו והעיפה אותו לאחור. 

ארז התייצב והסתכל בטופי בהשתאות. "את רצינית??"

הוא זרק עליה את הכרית אבל באופן מוזר הוא החטיא. היא הצליחה להתחמק ממש מהר.

לפני שהתעשת, הוא קיבל אחת חדשה בפרצוף.

"את ממש טובה בזה!" הוא מלמל. "לא הייתי מוכן. אבל עכשיו אין לך סיכוי!"

הכריות של הסלון התעופפו הלוך וחזור, פעם פוגעות ופעם מחטיאות. הם צחקו בהיסטריה כמו ילדים משוגעים.

בסוף הוא ניצח כמובן. טופי התעייפה מהר מהמשחק וצנחה על הספה מובסת. הוא זרק עליה כרית אחרי כרית תוך כדי שהוא מתקרב אליה והיא ניסתה להתגונן, צוחקת. "די!" היא התחננה. "ניצחת! אני נכנעת!"

"זה לא מספיק" אמר ארז. אם ניצחתי את צריכה לפצות אותי איכשהו. את לא חושבת? וחוצמזה, מי שמתחיל מלחמה ומפסיד צריך להתכונן לויתורים כואבים." הוא נעמד מעליה.

טופי התבוננה בו וניסתה להבין עד כמה הוא רציני. "לא ויתרתי על כל מה שיכולתי עד עכשיו?" היא שאלה חצי בצחוק.

"את יודעת טוב מאוד שלא." הוא ענה ברצינות.

"אני יודעת טוב מאוד שויתרתי על כל מה שיכולתי לעת עתה." היא ענתה בפשטות.

ארז שתק לרגע ואז הנהן.

"fair enough" הוא הושיט לה את ידו. "בואי לאכול".

טופי נעזרה בו כדי לקום. היד שלו היתה חמה ויבשה וזה עשה לה נעים. היא נבהלה והסיטה את המבט ממנו כדי שלא יראה.

 

הם אכלו בשקט. מתענגים על האוכל. ארז היה באמת בשלן מעולה.

הוא לא אמר לה כלום על הכמויות והיא לקחה קצת פחות ממה שהיתה רוצה כי מצאה את עצמה קצת מתביישת ממנו. זה היה לה חדש וזה עצבן אותה אבל המחשבות המתנגשות בתוכה בעיקר עשו אותה מבולבלת ושקטה.

אחרי שפינו את הכלים וניקו יחד את הכל, הם ישבו לקרוא, כל אחד בפינה שלו. טופי הרגישה קצת אי נוחות בהתחלה לשבת לקרוא בשקט כשיש עוד מישהו לידה. היא כל כך התרגלה לעשות את זה לבד. אבל נדמה היה שלארז זה לא מפריע בכלל, והשקט שלו לאט חלחל גם אליה והיא שקעה בספר.

"אני קופץ לקנות כמה דברים." הקול שלו הקפיץ אותה. "אל תלכי לשום מקום..." הוא חייך. "כשנחזור, נעשה אימון. אז תתכונני."

"אני עייפה מדי לאימון." היא אמרה בכנות.

"אני יודע." הוא אמר. "אל תדאגי. זה יהיה עדין. אבל אני רוצה שתתרגלי לשגרה הזאת."

טופי נאנחה וגלגלה את העיניים. הוא השאיר אותה ככה ויצא מהדירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 7 חודשים. חמישי, 11 באפריל 2019, בשעה 22:31

טופי התעוררה ומצאה את עצמה מכורבלת על הרצפה.
בחלונות היה כבר אור רך של אחר הצהריים.
היא הרימה את הראש, טיפה מבולבלת עדיין מהשינה העמוקה. ארז ישב על הספה ועבד על מחשב נייד. הוא הבחין שהתעוררה והביט בה.
"את רואה?" הוא חייך "מסתבר ששינה על הרצפה היא כן אופצייה."
טופי לא ענתה. היא הניחה את הראש בעייפות בחזרה על הרצפה. כל הגוף שלה כאב.
ארז הניח בצד את המחשב. "בואי, אעזור לך לקום. אני רוצה שנצא להליכה שלנו לפני שהשמש תשקע."
"הליכה?" טופי מצמצה אליו.
"כן. אמרתי לך. את צריכה להכנס לכושר. זוכרת את היעד שלנו?"
טופי רטנה לעצמה. ממש לא התחשק לה לזכור את זה.
היא התגלגלה בכבדות על הברכיים והתאמצה להתרומם לעמידה. היה נדמה לה שזה היה טיפה יותר קל מהפעם הראשונה. אבל זה עדיין גרם לה להתנשף במאמץ.
היא התפלאה על כך שהיא לא מתביישת להתנשף ככה ליד ארז. זו הרי הסיבה העיקרית שמעולם לא ניסתה אפילו ללכת לחדר כושר.
אבל כנראה שכאן, חשבה, בגלל שכל הקלפים פרושים על השולחן מלכתחילה, זה אחרת.
ונראה שארז מקבל אותה ואולי אפילו מחבב אותה.
מצד שני, היא לא השלתה את עצמה לרגע. היה ברור שהיא סוג של שעשוע בשבילו ולא יותר מזה. אבל זה עדיין היה נעים שמישהו משקיע בה כל כך הרבה תשומת לב. אולי, היא חשבה לעצמה, אפשר אפילו לתלות את ההסכמה שלה רק בזה: מישהו מגלה בה עניין. היא לא באמת האמינה שהיא תצליח להוריד במשקל. לא בגלגול הזה לפחות.
היא תהתה כמה זמן זה יחזיק מעמד. כמה זמן היא תצליח לשעשע אותו עד שיימאס לו ומה המחיר הנפשי שהיא תצטרך לשלם על זה.
המחשבה על המחיר גרמה לה שוב להבהל ולרצות לסגת
אבל היא ידעה שהיא כבר לא מסוגלת. לא עכשיו.
ארז נכנס למטבחון ושלף משם שני בקבוקי מים קטנים. הוא הושיט לה אחד והם יצאו מהדירה.

טופי לא זכרה מתי בפעם האחרונה הלכה כך כשמישהו לצידה.
הם הלכו בנינוחות. הוא לא דחק בה ללכת מהר אבל היה ברור שיש לו יעד כלשהו וכששאלה לאן הם הולכים הוא ענה "תיכף תראי." טופי הזדעפה. זה היה נראה לה רחוק מדי מה שלא יהיה המקום המסתורי הזה. אבל משהו בנחישות שלו כנראה דבק בה כי היא לא השיבה ורק ניסתה לעמוד בכבוד בקצב שהוא קבע.
כבר אחרי כמה דקות היא התחילה להתנשף בכבדות, אבל היה נדמה שארז לא הרגיש בזה. הוא המשיך ללכת באותו הקצב ולהפתעתה היא גילתה שזה לא מחמיר: היא המשיכה להתנשף ולצעוד בכבדות אבל המקצב הקבוע הפך את זה איכשהו לנסבל.
"למה קוראים לך טופי?" הוא שאל אחרי כמה דקות שנראה היה שהיא מתרגלת לקצב. "זה שם לא רגיל."
טופי הופתעה מהשאלה האישית ולקח לה רגע להתעשת.
"אני לא יודעת.." היא אמרה לבסוף בהסתייגות. "זה נדבק אליי מאז שהייתי ממש קטנה. עוד לפני שידעתי שיש לי שם אחר."
"מה זאת אומרת?" ארז הסתקרן.
"בתעודת זהות שלי כתוב משהו אחר לגמרי... אבל כנראה זה היה מסובך להגייה הישראלית ולא היה מי שיקרא לי בשם המקורי."
היא השתתקה וארז הרגיש שהסיפור הקצר העלה רק יותר שאלות מתשובות. הוא התעלם מההסתייגות שלה.
"מה זאת אומרת לא היה מי שיקרא לך בשם המקורי? מה קרה להורים שלך?"
"אני לא ממש יודעת." היא אמרה בכנות. "גדלתי באומנה בקיבוץ מגיל ממש קטן."
"וההורים שלך? לא שאלת עליהם?" ארז חקר.
טופי התנשמה. ההליכה בשילוב הניסיון לדבר היה לה קשה.
"שאלתי... מתישהו." היא פלטה בסוף.
"ו...?" הוא שוב לא הרפה.
טופי עצרה. היא החליטה שמגיע לה לנוח מההליכה ומכל השאלות האלו.
היה שם ספסל והיא קרסה עליו.
"אוקיי. תנוחי קצת." אמר ארז. "ככה תוכלי לענות לי."
היא הסתכלה עליו בזעף.
"כשהגעתי לגיל שבו יכולתי כבר לשאול שאלות," היא אמרה בין נשימה לנשימה, "הבנתי שנולדתי בגרמניה אבל רק אמא שלי עלתה לארץ. איתי. אין לי מושג מי היה אבא שלי וגם על אמא אין הרבה פרטים. היא לא היתה יציבה.. מבחינה נפשית. ולפי מה שהבנתי היא אושפזה במוסד סגור זמן קצר אחרי שהגענו לארץ ונפטרה שם. אין לי קרובי משפחה ידועים כאן. רק אלו שבקיבוץ..."

היא השתתקה והסתכלה בו בהתרסה, כאילו אומרת "מרוצה עכשיו?" ארז הביט בה בלי מבוכה.
"סיפור עצוב." הוא אמר.
היא לא ענתה.
הוא המתין בשקט עוד מספר דקות ואז דרבן אותה להמשיך.
היא קמה באנחה והם חזרו ללכת בקצב יציב.
"עכשיו תורך." היא אמרה. "למה קוראים לך ארז?"
הוא צחק. "ארז - שם תימני נפוץ."
טופי חייכה ונזכרה בעל כורחה בפעם האחרונה שראתה את הסרט הזה, הלהקה, אולי הפעם האחרונה שראתה סרט עם עוד אנשים.
"מה תרצי לדעת עליי?" הוא שאל, ממשיך לצעוד והיא בעקבותיו.
"הרבה." היא אמרה בכנות.
"מה למשל?"
"למשל... למה אתה גר בשכונה הלא אטרקטיבית הזאת אם יש לך כל כך הרבה כסף?"
ארז משך בכתפיו. "זו דירה שהיתה של סבא וסבתא שלי. התאים לי לגור כאן ולא לבזבז כסף על שכירות. ולא מפריע לי בכלל לגור רחוק ממרכז העניינים. יש לזה גם יתרונות. אני אוהב את השקט שלי."
"הבנתי." אמרה טופי וניסתה להתעלם מהשפשפת שהציקה לה.
"מה עוד?"
"למה אין לך בת זוג קבועה?"
ארז התבונן בה. היא החזירה לו מבט סקרן.
"אני לא יודע." הוא אמר. "כנראה עוד לא מצאתי מישהי שתרגש אותי מספיק. אני משתעמם בקלות."
"ומה הסיפור הזה עם השליטה?"
"אה." הוא ענה. "זה סיפור ישן. מגיל מאוד צעיר הבנתי שאני נמשך לזה. הייתי מדמיין את המלכה של הכיתה עומדת על ארבע עם מבט כנוע בעיניים..." הוא צחק. "זה כמובן השתכלל עם השנים. אבל הרגש הבסיסי הזה נשאר. משהו עמוק, אפל, קמאי. להכניע."
הוא הביט בה בעיניים יציבות והיא הסיטה את המבט.  היא גילתה שהמילים שלו עשו לה משהו בפנים ולא היה לה ברור מה היא מרגישה לגבי זה.
"היה שלב שניסיתי להתכחש לזה." הוא המשיך."זה קצת הבהיל אותי אפילו. אבל מתישהו הבנתי שזה מי שאני וגם גיליתי שיש עוד כמוני. זה הפך את הכל ליותר קל."
"כמה כאלו כבר יש?"טופי שאלה במהירות וארז צחק שוב. "מה נבהלת? זה לא שאיזו חבורת גברים אלימים מסתובבים ברחוב ומחפשים במי להצליף."
טופי חייכה בעל כורחה. התמונה בדמיונה אכן הצחיקה אבל זה עדיין היה נושא די אפל מבחינתה.
"אז מה כן?"
"מה הם עושים? כמו בכל קהילה. מנסים למצוא קשרים. להתחבר עם דומים להם. להרגיש שהם נורמליים."
"הם?" שאלה טופי.
"אנחנו". ארז חייך. "את צודקת. לפעמים אנשים שם נראים לי בזויים. נוח לי לדבר עליהם מרחוק. אבל אנחנו חולקים עניין משותף, זה בטוח."
טופי היתה מרותקת. היא כמעט שכחה שהם הולכים ושקשה לה ושכואב לה.
"ספר לי איך זה." היא ביקשה.
"אני לא יכול לספר לך עליהם." הוא אמר. "רק על עצמי. למרות העניין המשותף לכל אחד יש את הסגנון שלו ואת הצרכים שלו."
"אז ספר לי עליך." היא התעקשה. "מה הצרכים שלך."
ארז השתהה. הוא לא רצה להפחיד אותה. לא בשלב זה.
"אמרתי לך כבר." הוא אמר לבסוף. "אני צריך להיות בשליטה. צריך את התחושה הזאת של הכוח שזורם אליי דרך האישה שמולי. זה מעיף אותי. הכניעות שלה."
"אבל איך אתה.עושה את זה?"
"את באמת רוצה לדעת?" ארז עצר והביט בה.
טופי עצרה אחריו. היא היתה מיוזעת ונשימתה כבדה.
היא נשענה על ברכיה בעייפות.
"כבר מזמן לא הלכתי כל כך הרבה." היא הודתה, מתחמקת משאלתו, אולי נבהלת מהכיוון אליו הגיעה השיחה.

לפני שנה. שני, 16 באפריל 2018, בשעה 19:41

הדירה של ארז היתה מינימליסטית ונקיה.
כמעט ולא היו בה רהיטים.
בפינת האוכל עמד שולחן חום כבד שממש לא התאים לאווירה הכללית של הדירה, כנראה ירושה מבעל הבית או מהדייר הקודם. בסלון, מול מסך פלזמה ענקי עמדו ספה גדולה וושולחן סלוני. לא היו ספרים או תמונות. שני השולחנות היו ריקים ונקיים. מרפסת קטנה הציצה מבעד לסלון אל הרחוב. טופי הצליחה לקלוט שהיו בה שני כיסאות ושולחן קטנטן עם מאפרה. מעניין מי עוד יושב שם, היא חשבה לעצמה.
ארז לקח מידיה את הזר הענק של הפרחים באמרו "תיכף נסדר את זה יפה." והניח אותו על השולחן הגדול. אחר כך הוא הוביל אותה אל פנים הדירה ובדרך היא יכלה לחטוף מבט אל המטבחון שהיה בחדר נפרד. הוא היה מיושן אבל מבריק. שום כלים בכיור. טופי נאנחה בליבה. יש לה עסק עם חולה סדר וניקיון. מעניין הוא מה יגיד על הרגלי הסדר והניקיון שלה. איכשהו היה נדמה לה שהוא לא יאהב אותם במיוחד.
בדירה היו עוד שני חדרים מלבד מה שראתה כבר, חדר אמבטיה, שירותים נוסף ומרפסת שירות. זו היתה דירה יותר גדולה משלה ומאוד נוחה. ארז הצביע על הדלת הסגורה של אחד החדרים ואמר שזה החדר שלו. אחר כך הוא נכנס לחדר השני.
"ברוכה הבאה." הוא אמר בחגיגיות. "זה החדר שלך."
הרהיטים היחידים שהיו בחדר היו מיטה צרה וכיסא.
טופי חשה מעט עלבון, אף שלא ידעה בדיוק מדוע. למה ציפתה?
"אני לא נכנסת למיטה הזאת." היא אמרה בחמיצות.
"זה דוקא יתרון." אמר ארז. "זה יתן לך מוטיבציה."
טופי הסתכלה בו במהירות כדי לראות אם הוא צוחק, אבל לא. הוא היה רציני לגמרי. הבן אדם דפוק לגמרי היא חשבה לעצמה.
"אני לא נכנסת למיטה הזאת." היא אמרה שוב, למקרה שהוא לא הבין. "היא צרה מדי, אני עלולה ליפול."
"הממ..." אמר ארז בהרהור. "אם כך, הפתרון הוא פשוט."
הוא נע בזריזות לעבר המיטה והוריד ממנה את המזרון היישר אל הרצפה.
"ככה לא תפלי."
"אתה מצפה שאני אשן על הרצפה?" היא שאלה בתדהמה.
"למה לא?" הוא השיב בתמימות
"כי..." היא התחילה לומר ולא ידעה איך להמשיך. זה מובן מאליו, לא? איך אפשר בכלל להתחיל להסביר את זה? זה כמו שאני לא אתחיל לאכול בידיים פתאום, היא חשבה לעצמה.
"טופי." אמר ארז והתקרב אליה.
היא אוטומטית נסוגה מעט והחלה לנשום מהפה כדי לא להריח אותו. זה היה הרגל ישן שהיא לא ידעה להסביר את מקורו. היתה לה רתיעה מוחשית מריחם של אנשים אחרים.
"תסתכלי אליי." הוא אמר. עכשיו הוא עמד ממש קרוב אליה וטופי לא יכלה להסביר את ההרגשה שלה אחרת מלבד פאניקה. היא עשתה צעד אחורה, נרתעת ממנו.
ארז שם לב ועצר. הוא לא רצה להלחיץ אותה יותר מדי. מצד שני, היתה לו תוכנית והוא חשב שהיא טובה.
"אמרתי לך כבר," הוא אמר ממרחק בטחון, "אני לא רוצה שיהיה לך קשה מדי, אחרת את תלכי, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה. אבל את חייבת לסמוך עליי. זה חלק מהשינוי שאת צריכה לעבור. להתגמש. לעשות דברים אחרת...."
"עצור!" היא קטעה אותו. הדברים שהוא אמר הצליחו להוציא אותה פתאום מהמצב המהופנט שבו היא היתה. "תחסוך ממני בבקשה את הזבל הפסיכולוגי הזה. אתה לא מבין בזה כלום ואתה בטח לא מבין אותי. העיסקה שלנו היתה פשוטה. אני משתפת איתך פעולה וכתוצאה מזה מורידה במשקל. אני לא מבינה איך קשורה מיטה צרה לעסק הזה."
"היא לא קשורה ישירות. את צודקת." הוא ענה בלי להתבלבל ובלי להוריד ממנה את העיניים.
"אז בשביל מה זה?" היא שאלה בהתרסה.
ארז הרהר לרגע.
"את יודעת מה?" הוא ענה לבסוף. "זה לא משנה. כרגע, זה רק בגלל שאני אמרתי. אמנם לא חשבתי על זה קודם- שמיטה צרה תהווה בעיה, אבל זה יצא לטובה. זה מגדיר בצורה מאוד ברורה את היחסים בינינו. החלטת לבוא ולשתף פעולה, תעשי את זה עד הסוף. וזה אומר, דבר ראשון, לציית לי. בלי ויכוחים, בלי שאלות. אם קשה לך, את יכולה להגיד, אבל לא תמיד אני אפתור את זה בדרך שנראית לך. את חייבת להבין את זה כבר עכשיו. אחרת, זה לא יעבוד. ומבחינתי את יכולה ללכת. אני מאוד מאוד אצטער אם תלכי," הוא הוסיף במהירות, כשראה את מבט האכזבה בעיניה, "אבל אני לא יכול להתפשר על זה. זה היה ההסכם בינינו. ואני לא אצליח בפרוייקט שלי ללא התנאי המאוד ספציפי הזה."
טופי שתקה.
אתה רואה? היא רצתה לומר לו. אמרתי לך שזה רעיון טפשי והזוי. אבל היא לא אמרה כלום. במקום זה, היא דחפה אותו קצת הצידה עם התיק שבידה והתקדמה לתוך החדר. היא הניחה את תיקה על הכיסא ואז התבוננה במיטה ובמזרון שלרגליה.
"אני לא אשן על הרצפה. תחזיר בבקשה את המזרון." היא אמרה.
"כרצונך." ארז חייך חיוך קטנטן לעצמו, מודע לנצחונו. ביד קלה הוא הרים את המזרון בחזרה אל המיטה וטופי התיישבה עליה בכבדות.
"בסדר." היא אמרה בהשלמה. "מה עכשיו?"
"עכשיו," הוא התיישב לידה, "אנחנו נכין יחד ארוחת בוקר, את תכירי את המטבח שלי ואחרי זה נתחיל לאמן אותך." הוא השיב בעליזות.
טופי הביטה בו בחמיצות. את החלק הזה היא שנאה.
"זה מה שנעשה כל היום?" היא שאלה בסרקזם. "אימונים?"
"פחות או יותר." ענה ארז ברצינות. יהיה לך זמן לנוח בצהריים. אחרי הצהריים נמשיך. יש לנו יעד להגיע אליו."
"יעד?"
"כן. יעד. התחייבתי לחברת פרסום שנעבוד אצלם בחלוקת פלאיריים בשכונות הצפוניות של העיר. העבודה מתחילה עוד שבועיים. את חייבת עד אז להכנס לכושר."
"אתה מה??" שאלה טופי בחלחלה.
"מה ששמעת." הוא אמר. "חשבתי על זה הרבה. נראה לי שזה הופך את הכל להיות יותר משמעותי- אתה גם הולך כל היום וגם מקבל על זה כסף. קדימה." הוא קם, מונע ממנה להתווכח. "בואי לאכול. אין לנו את כל היום."
טופי הזכירה לעצמה שהיא יכולה לעזוב בכל עת. והבינה שכנראה היא תצטרך לומר את זה לעצמה עוד הרבה פעמים עד שחצי השנה הזאת תגמר.
בינתיים ארז כבר התקדם למטבח. היא באה בעקבותיו ונשענה על המשקוף.
"ברור לך שאני לא יכולה ללכת יותר משלושים מטר בלי להתנשף." היא אמרה בענייניות.
"את יכולה יותר. צפיתי בך." הוא השיב לה תוך כדי שהוא שולף ירקות מהמקרר.
"זה עושה לי שפשפות." היא המשיכה.
ארז לא התרשם. "נמצא לזה פתרון יצירתי." הוא אמר. "את יודעת לחתוך סלט?"
טופי העוותה את פניה. היא שנאה ירקות, אבל את זה, בניגוד לכל השאר, היא צפתה. זה היה הרי מרכיב דומיננטי בכל דיאטה. אין אפשרות להתחמק.
בלי מילה נוספת היא התקרבה אל משטח העבודה והחלה לחתוך ירקות לסלט. בינתיים הוא הוציא מחבת מאחת הארונות והחל לטגן ביצים.
טופי הופתעה.
"טיגון?" היא שאלה. "זה לא נוגד כל דיאטה אפשרית?"
ארז צחק.
"אל"ף, להזכיר לך, אני לא בדיאטה ואני לא מתכוון לרחם עלייך בעניין הזה. לפעמים אני אוכל דברים אחרים ממך. את תצטרכי להתרגל. בי"ת, במקרה הזה, את יכולה להיות רגועה, הדיאטה שתכננתי לך היא לא נטולת שומן. חביתה היא בסדר."
"אפשר לדעת איזו דיאטה תכננת לי?" זה היה מתבקש
"כן." הוא אמר. "זה לא סוד. החלטתי ללכת על פליאו. שמעת?"
"לא." אמרה טופי שנמנעה בעקביות מלהתעניין בנושאים שקשורים לדיאטות.
"את כבר תראי." הוא לא פירט. "מה שטוב בה, זה שרוב הזמן נאכל את אותם הדברים."
טופי משכה בכתפיה באדישות.
היא החליטה להכנס להלך רוח סטואי. כל מה שהוא יאמר ויעשה כבר לא יזיז לה.
כשסיימה לחתוך את הסלט הוא כבר ערך את השולחן הקטן שהיה שם עם שתי צלחות. הוא הניח בכל צלחת חביתה וסלט אבל בצלחת אחת הכמויות היו משמעותית קטנות יותר.
שלא במפתיע, הצלחת החצי ריקה היתה שלה.
"זה הכל?" היא היתה המומה. (לעזאזל הלך הרוח הסטואי)
ארז לא השיב ובמקום זה התיישב והחל לאכול את המנה שלו.
"זה נהיה רע מרגע לרגע," טופי רטנה, אבל אפילו היא ידעה שגם הדבר הזה לא יגרום לה ללכת.

כשסיימו לאכול, הוא הורה לה לשטוף את הכלים. טופי לא התווכחה. היה בזה יותר משמץ של היגיון. היא שמעה אותו בסלון מזיז כל מיני דברים וכשיצאה אליו ראתה קודם כל ואזה גדולה, מלאה בזר הפרחים הענק שקנה לה ("זה יעודד את רוחך בזמן האימונים לראות את כל היופי הזה, הא?" הוא אמר שכשראה את מבטה מתעכב עליהם), ואז שמה לב שהשולחן הסלוני הוזז הצידה ועל הרצפה הונח מזרון התעמלות דק. לידו היו כל מיני אביזרי ספורט שחלק היא זיהתה וחלק לא.
טופי נאנחה לעצמה. היא שנאה, אבל שנאה ספורט. אם יש משהו שישבור אותה, אין ספק שזה זה.
"בואי." הוא אמר. "נתחיל."
אחרי שעה של אימוו בכל תנוחה אפשרית טופי חשבה שהיא מתה. הוא אמנם נתן לה לנוח הרבה בין תרגיל לתרגיל אבל הכושר שלה היה כל כך ירוד שאפילו התנועות הכי פשוטות גרמו לה להזיע ולהתאמץ. הוא אילץ אותה לרדת למזרון כמה פעמים אף שהעליה היתה קשה מנשוא וארכה דקות ארוכות שבהן גם הוא התאמץ לעזור לה להתרומם. נראה היה שמהמאמץ הפיזי והאתגר גורמים לו להנאה מיוחדת. הוא לא הפסיק לפזר חיוכים עליזים.
כשסוף סוף הוא הכריז על הפסקה היא נשארה על הרצפה, מיוזעת ולא הסכימה לזוז.
ארז הניח לה ואיכשהו, למרבה הפלא, היא נרדמה וישנה שינה עמוקה. על הרצפה.

לפני שנה. ראשון, 15 באפריל 2018, בשעה 22:13


טופי התעוררה מיוזעת והלב שלה דפק.
הם עוד לא התחילו והיא כבר סבלה מסיוטים, מה שגרם לה לתהות אם ההחלטה שלה לא היתה טעות אחת גדולה.
אבל כשנתנה את הסכמתה לתוכנית המטורפת שלו בערב היום הקודם היא הרגישה דוקא סוג של אופטימיות חגיגית. לרגע קצר היא הרשתה ללב שלה להאמין שמשהו חדש וטוב מתרחש בחייה.
עכשיו, בארבע לפנות הבוקר היא הבינה עד כמה שגתה
ורק לאחר שגמרה בדעתה להודיע לו דבר ראשון בבוקר על ביטול, היא נרגעה והצליחה להרדם שוב.


דפיקות נמרצות מאוד העירו אותה.
היא פקחה עיניים בבהלה
השעון הראה תשע.
הדפיקות נעשו רק יותר חזקות.
טופי נבהלה. היא התאמצה כל חייה לא לבלוט ועכשיו המשוגע שלה מעיר את כל הבניין.
היא קמה בכבדות וניסתה למהר אל הדלת אבל הבוקר אף פעם לא היה הזמן החזק שלה.
היא פתחה את הדלת בתנופה, נכונה לנזוף בו ופיה נפער בהפתעה.
הוא עמד בדלת עם חיוך רחב וזר פרחים ענק בידו.
"זה בשביל שתראי כמה אני שמח שהסכמת." הוא אמר ונכנס פנימה בלי לשאול.
"הממ... הם יפים מאוד..." גמגמה טופי שמעולם לא קיבלה זר פרחים מגבר ולא היה לה מושג מה לעשות איתו. "אבל.. אה.. תשמע.. אני בדיוק חשבתי על זה והחלטתי ש..."
"חכי!" הוא קטע אותה. "אני לא רוצה לשמוע על זה עכשיו. יש לנו מלא עבודה."
הוא נכנס בצעדים רחבים עוד פנימה לתוך הדירה ואל החדר שלה, המקדש הפרטי שלה...
"עצור!" צעקה טופי מבועתת. "לאן אתה הולך??"
"אני עושה סיור בדירה שלך." ארז לא נבהל. "צריך להחליט מה את לוקחת איתך ומה לא. זה לא יקח הרבה זמן."
הוא חמק אל תוך חדרה וטופי דשדשה אחריו בקוצר נשימה כשהזר הענק בידיה.
"די." היא התחננה. "תפסיק. זה מהר מדי..."
אבל הוא לא שעה אליה.
הוא נכנס לחדר השינה שלה, התבונן על סביבותיו במבט ביקורתי ואז הסתובב אליה.
"קדימה. אני רואה שלא ארזת כלום עדיין. למה את מחכה בדיוק?"
"הממ.. תראה.." אמרה טופי בעצבנות, תוהה בבעתה מה הוא חושב עליה עם הפיג'מה הסמרטוטית שלגופה. "אני... חשבתי על זה קצת והבנתי שזה היה רעיון לא טוב להסכים. והנה," הבטחון העצמי שלה מעט גבר, "ההתפרצות שלך לכאן היא ההוכחה הכי טובה לזה שזה רעיון ממש גרוע."
"למה?" שאל ארז.
"כי... ככה!" ענתה טופי. "כי אנשים שפויים לא מתפרצים ככה סתם לבתים של אחרים על הבוקר ונכנסים להם לחדר ונותנים להם הוראות!"
ארז צחק.
"את כל הזמן חוזרת על המנטרה הזאת של השפיות. מה לחוץ לך כל כך להיות שפויה, תגידי לי? כבר דיברנו על זה. האנשים השפויים, כהגדרתך, חיים חיים מאוד משעממים."
"הם אולי משעממים, אבל הם שלי!" אמרה טופי. "אתה רוצה בעצם שהחיים שלי יהפכו להיות החיים שלך. החיים הפרועים, ההרפתקנים, חסרי הרסן. אבל לי זה לא מתאים. אני בן אדם מאוד מאוד רגוע וטוב לי איך שאני..." את המילים האחרונות היא אמרה בשקט ואיכשהו זה יצא שהן נשמעו מאוד מהוססות.
ארז קם.
הוא עמד מולה ואחז בכתפיה (וגם את זה טופי לא זכרה שמישהו עשה לה אי פעם. היא היתה כל כך נבוכה שלא יכלה לזוז).
"תקשיבי לי, טופי. אני לא הולך לוותר לך. את יכולה להגיד מהיום ועד מחר שאת לא רוצה אבל אני יודע שעמוק בפנים את כן רוצה אחרת לא היית אומרת לי כן אתמול. זה הפחדים שלך מדברים מתוכך עכשיו, זה לא את. ולכן, את הולכת עכשיו לקחת תיק קטן ולשים בו את כל הדברים שנראה לך שלא תצליחי להסתדר בלעדיהם ואז אנחנו הולכים מכאן. זה ברור?"
טופי הרגישה שהרגליים שלה נמסות. היא הביטה בו המומה ואז, לזוועתה, מצאה את עצמה מהנהנת אליו. למרבה ההקלה, הוא נרגע ואז הניח לה ויצא מהחדר. "אני מחכה לך בסלון." הוא קרא. "תזדרזי."
בחדר השינה, טופי עצמה את העיניים לרגע, מסוחררת. היא לא האמינה שזה קורה לה. זה היה נראה כמו איזה חלום. אבל נראה היה שעכשיו כבר קשה לסגת. ובשביל מה? היא שאלה את עצמה. מה יש לך כאן שאת כל כך נאבקת בשבילו?
בהבעת השלמה, היא שלפה תיק מהמדף הגבוה בארון ודחפה פנימה כמה תחתונים, חולצות ומכנסיים. אחר כך היא נכנסה לחדר האמבטיה ועשתה מקלחת זריזה. היא ניסתה לא לחשוב על סידורי הרחצה שיהיו לה אצלו. זה היה כל כך מביך הכל. ורק המחשבה על זה גרמה לה לרצות שוב להתחרט. היא אטמה את עצמה בכוח למחשבות האלו ויצאה מהמים. היא לא העיזה לצאת עם מגבת מהמקלחת כשהוא יושב בסלון, כל כך קרוב ולכן עשתה את מה שממש שנאה לעשות- התלבשה בתוך החלל הצר והלח כשהיא נאבקת בבגדים כדי להכנס אליהם. היא יצאה פרועה מהמקלחת ומיהרה אל החדר לאחר שבדקה שהוא לא מסתכל. הוא ישב על הספה והיה שקוע באיזה ספר, מתעלם מקיומה. למרות שהטריד אותה שהוא חיטט לה בספרים, זה היה הרבה יותר קל ככה.
כמה דקות נוספות והיא היתה מוכנה.
עם התיק הקטן בידה האחת וזר הפרחים הענק בידה השניה, היא יצאה אליו.
הוא הרים את עיניו מהספר וחייך. "טוב מאוד. אני שמח שלא היו משברים נוספים."
היא כמעט פתחה את הפה כדי לענות לו אבל התחרטה ברגע האחרון. לא היה לה באמת מה לומר. זה כאילו שהיא נכנסה לסרט שלא היה שלה והיא מעולם לא קראה את התסריט.
היא הבחינה בספר שבידו, "1Q84" של הארוקי מורקמי. זה היה אחד הספרים האהובים עליה. היא התלבטה אם לומר לו את זה או לספר לו עד כמה היא מוטרדת מכך שהספר בידו.
"אכפת לך אם אשאיל אותו ממך?" הוא שאל, כשהבחין במבטה. "לא חשבתי שזה יעניין אותי אבל טעיתי."
"אין בעיה." היא ניסתה לומר בטון קליל, למרות שלא הרגישה ככה. היתה לה רכושנות מוזרה לספרים שלה ולראות אותו מחזיק באחד מהם היה עינוי בשבילה. היא נלחמה בדחף לחטוף ממנו את הספר ולחבק אותו אליה.
"מעולה." הוא אמר וקם כשהספר בידו. "זזים?"
היא הנהנה. לא בטוחה מה לעשות עם עצמה.
"את בטוחה שלקחת הכל?" הוא שאל.
היא משכה בכתפיה. לא היו לה יותר מדי חפצים אישיים.
הוא קיבל את זה כתשובה והלך לכיוון הדלת. היא הלכה מאחוריו כמו חולמת. הוא נתן לה לצאת וסגר את הדלת. "מפתח?" הוא שאל. טופי התנערה לרגע מהמצב החלומי בו היתה שרויה. "בדלת מבפנים." היא אמרה בשקט.
ארז פתח את הדלת, שלף את המפתח ונעל אותה מבחוץ. את המפתח הוא שם בכיסו. טופי הסתכלה על כל זה כמהופנטת ולא אמרה מילה.
וכך הם הלכו.

לפני שנה. שלישי, 10 באפריל 2018, בשעה 20:05

יום למחרת היה סיוט.
טופי היתה בטוחה שארז יגיע על הבוקר לדרוש את התשובה שלו ודימיינה את עצמה עומדת מולו ברורה וגאה עם התשובה הכה ברורה מאליה בפיה.
אבל שעות הבוקר חלפו והוא לא הגיע וגם הצהריים חלף עבר ועדיין לא נראה סימן ממנו. טופי נעשתה עצבנית וזה היה מוזר, כי לכאורה לא היה אמור להיות אכפת לה בכלל. היא עמדה להגיד לו לא. אז מה זה משנה לכל הרוחות אם הוא מגיע לשמוע את הלא או לא? המחשבות האלו עוד יותר שיגעו אותה. היא רצתה לעשות משהו כדי להסיח את הדעת מהן אבל חששה להתרחק מהבית שמא הוא יבוא פתאום, וגם לא היה לה ממש לאן ללכת.
ואז, קצת לפני שהשמש שקעה והלב שלה התכווץ מאכזבה היא שמעה דפיקות בדלת.
הוא הגיב, הלב שלה, כאילו קיבל זריקת אדרנלין.
היא חייכה לעצמה בהתרגשות וקמה מהר לפתוח
אבל אז היא עצרה.
היא חשבה על התשובה שהיא הולכת לתת לו ולא הבינה מה היא שמחה כל כך.
באותו רגע הפציעה בה התובנה שהיא נלכדה.

"אתה גאון." היא אמרה לו כשהתיישב מולה בסלון הקטן.
"אני יודע." הוא אמר, ואז חייך. "ידעתי שתסכימי."
"אל תתגרה בגורל." הזהירה אותו טופי, "אם תהיה יותר מדי זחוח אני אעלם."
הוא צחק. "זה לא יקרה כל כך מהר עכשיו."
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה בחשדנות, מדמיינת אותו מוציא פתאום אזיקים.
"ברגע שהסכמת להכנס ואת בפנים, קשה לצאת. את תראי, זה כמו סם.
את לא מרגישה את זה כבר עכשיו? את הריגוש המטורף הזה? אין סיכוי שתסכימי לוותר על זה. ואני יכול להיות זחוח כמה שארצה. בעצם," הוא רכן לעברה, "אני יכול להיות מה שאני רוצה ואת עדיין לא תיעלמי..."
סופי הזדעפה. היה נדמה לה שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר אבל היא לא רצתה להראות לו את זה.
"אז איך זה הולך? אני צריכה לחתום על משהו?" היא שאלה לבסוף, בנסיון לשוות לכל הסיטואציה צביון עסקי.
"לא. אין שום צורך בזה." הוא נעץ בה מבט.
"אז מה עכשיו?"
"עכשיו את עוברת אליי. יש לך את הערב ואת הלילה לארוז וזמן לעצמך עד מחר בבוקר. ממחר את שלי."
טופי החליטה לדמיין שהמילים האחרונות לא נאמרו. היא לא ידעה איך להתייחס אליהן.
"מה עם הדירה שלי?"
"תשאר בינתיים ככה. אני אעזור לך עם שכר הדירה אם צריך."
טופי הביטה בו בפליאה.
"חשבתי על זה," הוא אמר בתגובה. "הרי אם לא היית משתתפת בפרויקט שלי, היית צריכה לחפש עבודה עכשיו ואולי מוצאת. את יכולה להחשיב אותי כעבודה החדשה שלך. אני לא אשלם לך משכורת ממש אבל שכר הדירה וכל השאר עליי. זה נראה לי מספיק הוגן."
מכיון שההחלטה לומר כן היתה ספונטנית לגמרי, טופי לא היתה יכולה לומר שהיא חשבה על זה בכלל. במקום זה הנהנה לאט, מנסה לעכל את ההצעה יוצאת הדופן.
"את לא צריכה הרבה דברים." הוא המשיך. "תיק אחד קטן. זה הכל. תחשבי על הדברים שאת ממש לא יכולה בלעדיהם."
טופי המשיכה להנהן ולשתוק.
"לגבי הבטחונות שלך. את צריכה לחשוב על מישהו שאת ממש בוטחת בו. לתת לו את כתובת הדירה שלי ואת מספר הטלפון הזה...." הוא שלף עט ושרבט מספר על חתיכת נייר. "את יכולה לקבוע איתו שיתקשר לבדוק מה שלומך כל יום או כל שבוע. זה לא משנה לי. כשהוא יתקשר, את תעני לו בדרך שסיכמתם. מבחינתי את יכולה להמציא סיסמא או משהו."הוא חייך.
"קראת הרבה ספרי מתח." טופי מצאה את לשונה סוף סוף.
"יש לך רעיון אחר?"
"אני צריכה לחשוב על זה." היא אמרה, מודעת עד כאב לעובדה שאין לה אף אחד כזה שאפשר להחליף איתו סיסמאות.
"אין בעיה. מה שתרצי."
טופי נשכה את שפתיה.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"זה קצת פתאומי, כל זה." היא אמרה לבסוף בחשש.
"פתאומי?? נתתי לך המון זמן לחשוב."
היא הביטה בו כדי לראות אם הוא צוחק. הוא היה רציני לגמרי.
היא נשמה נשימה עמוקה.
"ארז.. תראה, התשובה שהכנתי בשבילך אחרי לילה של מחשבה היתה לא. ברור שלא. אני לא מטורפת ועבדתי די קשה כדי שהחיים שלי ייראו קצת נורמליים. להיענות להצעה שלך זה משהו מטורף. אני מקווה שאתה יודע את זה, כלומר שיש לך בוחן מציאות. אתה יודע מה זה בוחן מציאות, נכון? לפעמים אני לא כל כך בטוחה בזה. אבל אם יש לך בוחן מציאות אז אתה יודע שזה ממש ממש מטור..."
"ששש...." הוא השתיק אותה. "מה קרה לך? אף פעם לא שמעתי אותך מדברת כל כך הרבה."
היא השתתקה במבוכה. "ככה אני כשאני מתרגשת ממשהו." היא אמרה בשקט.
"זה בסדר." הוא הרגיע אותה. "זה דוקא חמוד. אבל את חייבת להירגע. אני שפוי לגמרי, וזה לא כזה מטורף כמו שאת מתארת את זה. זה היה יכול להיות מטורף אם הייתי איזה פסיכופת, אבל אני לא. וזה נכון. את לא יכולה לדעת בוודאות שאני לא. אבל רוב הסיכויים הם שאני לא. תחשבי על זה שאם הייתי פסיכופת, לא הייתי צריך את כל זה. כבר מזמן הייתי קשורה באיזה מרתף, נתונה לחסדיי. אף אחד לא היה שם לב שאת לא כאן, נכון?"
טופי הרימה עיניים המומות. היא לא האמינה שהוא באמת אמר את זה. "אתה ממש נהנה מזה, נכון?" היא שאלה בכאב. "לגרום לי להרגיש רע עם עצמי!"
"לא. אני לא נהנה מזה ספציפית." הוא אמר לה בקול רך. "לא מהכאב הזה. אבל נראה לי שאת צריכה להתחיל להתמודד עם המציאות."
טופי לא הצליחה להגדיר מה היא מרגישה כלפיו. מצד שני הוא הכאיב לה כל כך עם הבוטות שלו, וההתנשאות שלו עצבנה אותה (האם החיים שלו הם כל כך מוצלחים שהוא מעיז להטיף לה?) מצד שני, זה היה כל כך חדש ורענן ושונה. תמיד היה נדמה לה שאנשים לידה הולכים על ביצים. נזהרים שלא לפגוע בה עם איזו פליטת פה שתגיע היישר מהמחשבות המרחמות שלהם. ואם יש משהו שטופי סלדה ממנו זה רחמים. די ברור שארז לא מרחם עליה. אבל מה כן?
"בכל זאת. גם אם אתה לא פסיכופת, זה עדיין קצת מפחיד, אתה לא חושב?" היא רצתה להיות בטוחה שהוא מבין אותה.
"זה מפחיד. אבל בעיניי זה כל הכייף. שמפחיד קצת."
"קצת..." היא מלמלה.
"אוקיי." הוא אמר פתאום. "אני מבין שיש לך הרהורי חרטה. הכל בסדר. אני לא נפגע." הוא קם.
"היה נעים להכיר אותך, טופי." הוא אמר והושיט לה יד.
"מה??" היא נדהמה. "חכה! לא מתחרטת. רק אומרת שמפחיד..."
ואז היא הבינה פתאום וההבעה שלה התחלפה.
"שוב עשית את זה!" היא התעצבנה. "תפסיק להפעיל עליי את הפאקינג מניפולציות פסיכולוגיות האלה! זה כל כך... ילדותי!"
"אם לא הייתי עושה לך את הפאקינג מניפולציות כמו שאת קוראת להן," אמר ארז והתיישב שוב, "את היית נותנת לי תשובה שלילית. ו..." הוא התרה באצבעו כשראה אותה מנסה לומר משהו, "אל תנסי להכחיש. שנינו יודעים שזה נכון."
טופי השתתקה לרגע.
"בכל זאת אני מעדיפה תקשורת ישירה."
"אני לא יכול להבטיח לך כלום." הוא אמר כאילו הוא מסביר משהו לתלמיד סורר במיוחד. "יחסי שליטה כרוכים בהרבה מניפולציות. זה חלק מהעניין. אבל אני מודה שברגע שאת יודעת על המניפולציה היא כבר לא שווה הרבה, אז אני מוכן לשקול את העניין." הוא קרץ אליה והרגע הרציני נשבר באחת. טופי גילתה שהיא מוקסמת. היא נשבתה שוב.
"טוב." היא אמרה בהשלמה. "נכנעתי. מחר בבוקר אני אהיה... מוכנה."
"טוב מאוד." אמר ארז, שמח. "כל המניפולציות שלי עבדו."
הוא חייך איה והיא חייכה חזרה.
"אנחנו שני מטורפים." היא לחשה.
"ממש לא. אנחנו האנשים האמיתיים." הוא אמר ברצינות. "אלה שלא מפחדים, שבולעים את העולם בלגימות גדולות, שמוכנים לנסות. בעיניי, כל האנשים האחרים שחיים כמו נמלים חסרי מודעות, הם המטורפים. תאמיני לי. אין בך שום דבר מטורף. וגם בי לא..." הוא הביט לה ישר בעיניים ונשאר שם.

היא נשברה ראשונה והורידה את המבט.
המילים שלו גרמו לה לרצות לבכות.
היא ידעה שהוא צודק, והיא הכי רצתה להיות כזאת, אחת שלא מפחדת, שמנסה, אבל היא ידעה גם שהיא כל כך רחוקה משם. כל כך רחוקה. האם הוא יודע עד כמה?

לפני שנה. ראשון, 8 באפריל 2018, בשעה 08:58

הם ישבו בבית הקפה השכונתי. ארז הזמין לעצמו קפה וטופי לא התאפקה והזמינה לעצמה פרוסה ענקית של עוגת ריבת חלב. היא נמנעה בדרך כלל מלשבת במקומות כאלה. זו היתה הזדמנות שחבל לפספס.
ארז התבונן בה מוקסם כשאכלה בשקיקה מהעוגה.
היא הרימה את העיניים, מודעת פתאום למבטו.
"תפסיק." היא אמרה. "אתה מלחיץ אותי."
"סליחה." הוא התנצל. "הרבה זמן לא ראיתי מישהו שכל כך נהנה מאוכל."
"זה לא נשמע כמו מחמאה ואתה מבזבז את חצי השעה שלך." היא אמרה בפה מלא קצפת.
"צודקת." הוא חייך. "אני מתחיל."
"ואני מקשיבה."
ארז נשם נשימה עמוקה.
"אני לא יודע איך הגעת למצב הזה של עודף משקל כל כך קיצוני וזה גם לא חשוב בעיניי. החשיבה שלי מאוד פשטנית. כלומר, אני חושב שאם נקצץ לך את כמויות המזון (טופי הרימה גבה) ונוסיף פעילות גופנית, את תצליחי להשיל בתוך זמן מסוים את כל מה שמיותר. אני מהמר על חצי שנה."
"אתה מהמר?" טופי לא התאפקה.
"את יודעת למה אני מתכוון." ארז לא התבלבל, אבל בפנים הוא אמר לעצמו להזהר. יש באישה הזאת יותר משנראה לעין.
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון." היא ירתה אליו בחזרה. "אבל אתה כל כך לא יודע על מה אתה מדבר שזה פשוט פאתטי. מצד שני," היא הוסיפה מהורהרת, "היית נחמד והזמנת אותי לעוגה, אז אהיה נחמדה בחזרה ואסביר לך שזה ממש לא עובד ככה. הלוואי וזה היה כל כך פשוט. יש סוגים מסוימים של עודף משקל שהם כמו מחלה. סתם דיאטה ופעילות גופנית לא יכולים לרפא אותה."
"ניסית פעם?"
"מה אתה חושב?"
"ובכל זאת, אני בטוח שלא ניסית באמת. עד הסוף." ארז התעקש. "מה שאני הולך להציע לך שונה מכל דבר אחר שניסית."
"במה זה שונה?" היא שאלה בסרקסטיות.
"זה יהיה שונה כי זו לא תהיה האחריות שלך. זו תהיה האחריות שלי. אני אחליט מה יכנס לך לפה ומה לא ואיזו פעילות תעשי וכמה. השליטה תהיה אצלי וככה לא תהיה לך ברירה. זה יהיה חייב להצליח."
טופי לא חשבה שהוא יצליח לגרום לה שוב להיות המומה אבל הבחור התעלה על עצמו. היא התבוננה בו במשך מספר רגעים בהלם ואז פשוט פרצה בצחוק מתגלגל. זה היה כל כך טוב. היא לא זכרה מתי צחקה ככה.
הפעם ארז הביט בה מופתע. הוא חייך. "מה כל כך מצחיק?"

טופי השתלטה על עצמה וניגבה את העיניים

"סליחה.. זה פשוט... אתה כל כך הזוי. אתה לא שומע את עצמך?"

ארז שתק רגע, מהורהר.

"את צודקת. אני יודע שזה נשמע משוגע. אני יודע שאולי אני נראה לך משוגע. אבל אני מצליח בכל פרויקט שאני עושה. והחלטתי שאת תהיי הפרויקט הבא שלי."
"נניח לרגע לחוצפה שלך, לבוא ולהציע לי דבר כזה," אמרה טופי, "אני לא מבינה מה יוצא לך מזה."
ארז התרווח בכיסאו ונשען לאחור.
"תראי, אני בן שלושים וחמש. עבדתי בהייטק כמה שנים והרווחתי מלא כסף, זו היתה עבודה מעניינת עד שיום אחד היא התחילה לשעמם אותי. באותו יום עזבתי אותה. אני לא נמצא רגע אחד במקומות בהם לא טוב לי. את יכולה להיות רגועה. אני לא אלטרואיסט וצדקה לא מעניינת אותי. אני עושה את זה רק בשביל עצמי."
"זה מעניין מה שאתה אומר, אבל לא ענית לשאלה שלי." טופי סיימה את הביס האחרון מהעוגה. "מה יוצא לך מזה?"
"שליטה גורמת לי לסיפוק. סיפוק טהור." הוא ענה.
טופי הסתכלה בו במבט עקום.
"תסביר בבקשה."
"זה פשוט מאוד." הוא ענה. "אני פוקד, את מצייתת. אני שולט, את נשלטת. זה עושה לי טוב."
"זה עושה לך טוב מאיזו בחינה? רגשית? מינית?"
"רגשית ומינית."
"אז אתה גם סוטה, בנוסף לכל."
"את יכולה לקרוא לי סוטה, אני לא נעלב."
טופי שתקה. היא שיחקה בכפית שבידה בשרידי הקצפת שעל הצלחת, משרטטת בה עיגולים. אם הבושה לא היתה עוצרת בה, היא היא מלקקת אותה כבר מזמן.
"אם יש מישהו שאוהב לשלוט," היא אמרה בסוף, "בטוח יש גם מישהי שאוהבת להשלט איפושהו. אז תמצא לך אחת כזאת ותמצא סיפוק. מה אתה רוצה ממני? אותי זה לא מושך, לא מבחינה מינית ולא מבחינה רגשית."
"את שוב צודקת." אמר ארז ורכן קרוב יותר לעברה. "יש נשלטות. אפילו לא מעט. וכבר היו לי כמה מערכות יחסים כאלו. אבל איתך זה יהיה משהו אחר. הרבה יותר מאתגר. ואני לא מסכים איתך לגבי המשיכה שלך. אל"ף, אי אפשר לדעת עד שלא מנסים. לדעתי, לכל אחד יש משיכה מסוימת למשחקי שליטה רק שאצל חלק זה בולט יותר ואצל חלק זה מוחבא עמוק. בי"ת, אני אמנם לא פסיכולוג אבל כל אחד יכול להבין שאת נשלטת אמיתית."
"באמת?" אמרה טופי בלעג.
"כן. את נשלטת של אוכל. מזמן איבדת לו את השליטה."
טופי הסמיקה. "איך אתה מעז?"היא אמרה בשקט. "אתה בכלל לא מכיר אותי!"
"אני מעז כי אני צודק ואת יודעת את זה." אמר ארז בתקיפות. "ומה שאני מציע לך, זו הזדמנות מדהימה לעשות שינוי! מה אכפת לך? את לא יכולה להפסיד כלום! תני לזה הזדמנות!"
"השיחה הזאת הזויה..." מלמלה טופי. "אני הולכת."
"חכי!" ביקש ארז. "עוד לא נגמר הזמן שלי. אין לך מה להפסיד. תשאלי כל שאלה שעולה לך לראש ואני אענה. תחשבי שזו הצגה או משהו..." הוא אלתר פתאום.
טופי הביטה בו שותקת והוא נדרך. היא היתה קרובה ללכת שוב והוא לא היה בטוח שהוא יקבל הזדמנות שניה.
"אוקיי." היא אמרה לבסוף. "אשאל."
ארז נרגע וחזר להשען לאחור, נינוח.
"קדימה."
"מה יגרום לי לציית לך ומה ימנע ממך לפגוע בי?" היא ירתה.
"שאלה טובה." הוא אמר. "בהתחלה, מה שיגרום לך לציית זה הרצון שזה יצליח. בהמשך, הקשר בינינו יצור אצלך רצון לציית לי. את עוד תראי, זה יבוא מעצמו. מה ימנע ממני לפגוע בך? אני כמובן מתחייב לא לגרום לך שום נזק שהוא. את תצטרכי לבטוח בי לגבי זה. אבל אני מקבל את זה כמובן שצריך בטחונות מסוימים, לפחות מצידך, כדי שתהיי רגועה. אם תסכימי לתכנית, אנחנו נדבר על זה ונמצא סידור שיספק אותך. בכל מקרה, תוכלי לעזוב מתי שתרצי. אלא אם כן..." הוא עצר ולא המשיך.
"אלא אם כן, מה?" היא שאלה בחוסר סבלנות.
"אלא אם כן את תבקשי ממני למנוע ממך לעזוב. זה יכול לקרות."
טופי הביטה בו בספקנות.
"אוקיי...נניח." היא המשיכה. "איך זה יעבוד, מבחינה טכנית?"
"את תעברי לגור אצלי. והשליטה בכל פן של חייך תעבור אליי. אני אקבע מה תאכלי וכמה, במה תעבדי, מה תלבשי וכן הלאה. אל תדאגי." הוא הוסיף כשראה את גבותיה מתכווצות, "שום דבר לא יהיה מאיים מדי או כזה שלא תוכלי לעמוד בו. תביני, אני רוצה שזה יצליח בדיוק כמוך."
"ומה בסוף?"
"בסוף את תהיי רזה יותר. זה הכל. אני לא מתיימר לשנות את הנפש שלך או משהו. רק להוכיח לך ולעצמי שזה אפשרי."
טופי שוב שתקה.
חלק אחד בתוכה קרא לה לברוח הרחק משם, מהתוכנית המטורפת הזאת ומהאיש המשוגע. חלק אחר, מוזר, הצמיד אותה לכיסא. זה היה משוגע, מטורף, חצוף, חסר סיכוי... אבל גם היה ברעיון משהו מושך. אם תלך עכשיו, לא תשנא את עצמה כל חייה על שלא ניסתה?
"עוד שאלות?" הוא שאל.
"מה יקרה אם אכשל?" היא שאלה בשקט.
"את לא." הוא אמר בבטחון.
"ואם כן?" היא התעקשה.
"אם תכשלי, נפרד כידידים ותחזרי לחייך. שום נזק לא יגרם לך, תוכלי להמשיך מאיפה שהפסקת."
טופי הביטה בו בשקט. בעניין הזה היא ידעה בוודאות שהוא טועה אבל לא היה לה כוח להתווכח.
ארז הסתכל בשעון שעל מסך הנייד שלו. "הזמן שלי נגמר." הוא אמר. "חשוב לי שתדעי שאני אדם שעומד במילה שלו. הבטחתי לך חצי שעה, לא יותר. לכן אני אלך עכשיו ואת תחשבי על זה. מחר תחזירי לי תשובה."
הוא קם, מניח על השולחן שטר של מאה שקלים. כשעבר לידה בדרכו החוצה הוא רכן מעט לעברה. "אני מאוד מקווה שתחליטי שכן. אני רוצה אותך." ואז הוא הלך.
טופי נשארה שם עם עצמה ועם אינספור מחשבות מתנגשות.
היא כבר ידעה שהולך להיות לה לילה סוער.

 

לפני שנה. שבת, 7 באפריל 2018, בשעה 21:29

ביום למחרת היא התעוררה מוקדם מתוך הרגל אבל אז נזכרה שאין לה לאן ללכת. היא נשארה במיטה שעה ארוכה, מתבוססת במחשבות מרופשות ואז נמאס לה. היא קמה בהחלטיות והחליטה לנצל את היום לניקיון כללי של הדירה. היא די שנאה לנקות אבל אפילו זה היה עדיף על הבהייה חסרת המעש בתקרה שמעל המיטה. היא התחילה בחדרה השינה, עברה לסלון וסיימה במטבח. על השולחן הקטן עוד היו פזורות השקיות מהקניות של הימים האחרונים, ניירות מהדואר ועוד כל מיני. היא לא היתה מסודרת בכלל וימים שלמים חפצים נשארו במקומם לפני שטרחה להחזיר אותם למקום. בפרץ של אנרגיה נזעמת היא החלה לסדר את השולחן. כשהרימה את השקיות במטרה להכניס אותן לשקית המיחזור הקטנה, נפל מאחת השקיות הפתק עם מספר הטלפון של הבחור החצוף. טיפח הרימה אותו והתבוננה בו לרגע. לשניה בודדת עברה בה מחשבה מטורפת להתקשר אליו. אין לה מה להפסיד. רגע אחר כך זה עבר. היא זרקה את הפתק לפח יחד עם כל הזבל וירדה לפנות אותו מהדירה.
היא היתה עסוקה בלהאבק עם הפח המלא עד גדותיו כששמעה פתאום קול מאחוריה.
"את את לא הולכת לעבודה היום?"
הקול היה מוכר. היא הסתובבה והביטה בו מופתעת. זה אכן היה הבחור החצוף ההוא.
"אתה לא אמור לדעת את לוח הזמנים שלי וזה לא עניינך."
ואז הפטירה זועפת, "פוטרתי."
"פוטרת?" התפלא ארז. "למה?"
"החברה פשטה את הרגל."
"ומה תעשי עכשיו?"
"אני לא יודעת."
הוא שתק אבל הביט בה בציפייה.
"תשכח מזה." היא אמרה. "זה לא יילך."
"תראי... אני לא מבקש הרבה. רק חצי שעה איתך. אסביר לך את התכנית שלי. אין לך מה להפסיד. להיפך. העובדה שאיבדת את העבודה תהפוך את זה אפילו ליותר פשוט."הוא נסחף בהתלהבות
טופי הביטה בו בהלם.
"אתה ממש חצוף. אתה יודע? באיזו זכות אתה בא ומטיף לי על לקחת אחריות? מי אתה בכלל ומה אתה יודע? ומי שמך שופט בעניין? ככה אני בחרתי לחיות וזו זכותי."
היא התחילה ללכת בחזרה לדירה. הברכיים שלה כבר כאבו. היא לא היתה מורגלת בעבודה פיזית ממושכת והניקיון של הדירה הקטנה לגמרי נחשב כזה.
"באמת? כך בחרת?" הוא הלך אחריה בעיקשות. "את מרוצה מהמצב כמו שהוא?" צלף בה.
"בת כמה את? בת ארבעים? היית פעם בקשר עם גבר? את יוצאת לבלות עם חברים? הולכת לים או לטייל? תחשבי על כל הדברים שאת נמנעת מהם."
"אני יכולה ללכת לים אם אני רוצה!" היא הסתובבה אליו נזעמת. "זו בחירה שלי לא ללכת!"
"באמת?" הוא לא ויתר. "תהיי ישרה עם עצמך."
"מי אתה בכלל??" טופי התעצבנה. "תפסיק כבר! זה לגמרי לא עניינך!"
ארז הביט בה ואז אמר בשקט "את מתעצבנת כי אני צודק."
טופי שתקה.
"חצי שעה. זה הכל. אחר כך תשכחי ממני לתמיד." הוא התקרב אליה.
טופי שתקה שוב ואז נאנחה. "אתה לא צודק. אבל אני חלשה ולכן אשמע את מה שיש לך להציע. חצי שעה, לא יותר."

לפני שנה. שבת, 31 במרץ 2018, בשעה 22:21

טופי היתה המומה. היא נעמדה במקומה מטרים ספורים מהכניסה לבניין ובהתה בו מתרחק.
היא היתה רגילה למבטים, לאמירות מעליבות, לביטויי רחמים כאלו ואחרים ועוד כל מיני. אבל אף פעם לא נתקלה במישהו שהטיח בה ככה את מה שהוא חושב.
היא חשבה שהוא גס רוח ומתנשא ורצתה מיד לזרוק את הפתק הארור אבל הוא נבלע בין שקיות החטיפים בשקית והיה לה מסובך להוציא אותו משם. היא נענעה בראשה בחוסר אמון ואז המשיכה במסע האיטי הביתה.

באותו ערב, היא הצליחה כרגיל לשכוח גם אותו בזמן שצפתה בסדרות האהובות עליה. גם הפתק נשכח ונשאר מיותם באחת השקיות. אבל בלילה היא חלמה חלום מוזר. היא היתה חלק מצוות שנחת על אחד מכוכבי הלכת המיושבים. היא כמובן לא היתה ממש היא, אלא דמות חטובה במדי חלל מחמיאים. הם היו במשימה של מיפוי הכוכב והתושבים החיים בו ובאחד הבתים היא נתקלה בילדה שהיתה בפירוש לא שייכת לאותו כוכב. טופי זיהתה שהיא שייכת לכדור הארץ. הילדה רצתה לחזור איתה וטופי סירבה. לא התאים לה לצרף למסע ילדה קטנה שתהיה תלויה בה. היא ניסתה לחזור לחללית שלה אך להפתעתה השער נסגר בפניה. היא הפכה פתאום לשקופה ואף אחד לא הבחין בה. היא הבינה לפתע שעד שלא תשלים את המשימה ותחזיר את הילדה הדרך הביתה תהיה חסומה בפניה. זה היה חלום מפחיד וטופי התעוררה ממנו בדפיקות לב. הרבה פעמים היא היתה חולמת חלומות כאלו, כאילו היא דמות בסרט אבל הפעם החלום היה חד מתמיד.
היא ניסתה לחשוב על המשמעות שלו אבל ויתרה במהרה. בתוך תוכה היא ידעה שכל חלומותיה נסובים סביב עניין אחד, הצורך בשינוי. בלקיחת אחריות.
לא היה לה כח להתמודד עם זה.
טופי הציצה בשעון. השעה היתה ארבע לפנות בוקר. יש לה עוד שעתיים שלמות לישון אבל היא לא הצליחה להרדם. היא קמה ודשדשה אל הסלון. הדליקה את הטלויזיה והעבירה את הזמן בבהייה במסך.

כמה שעות אחר כך, בעבודה, היא היתה עייפה ולא מרוכזת.
הגב שלה כאב מישיבה ממושכת על הכיסא והעיניים שלה שרפו מקריאה. את העבודה הזאת היא קיבלה בזכות הידע שלה בגרמנית ותפקידה היה לתרגם מסמכים ולכתוב מכתבים בחברה שעיקר עסקיה היו מול מדינות דוברות שפה זו. זו היתה עבודה משעממת במיוחד אבל היא החזיקה מעמד כבר שלושה חודשים שלמים. היא היתה די בודדה שם. מעצמה, נמנעה מליצור קשר עם העובדים האחרים והעובדים האחרים גם הם לא ממש התעניינו בה. גם בתוך העולם הפנימי הזה של החברה היא היתה מנותקת ולכן פספסה את החדשות האחרונות.
היא היתה מאוד מופתעת כשאבי, אחד השותפים ששכר אותה לעבודה לפני שלושה חודשים נכנס פתאום לכוך שלה והתישב על קצה השולחן.
"היי טופי." הוא אמר בקול מדוכדך. "מה שלומך?"
"בסדר גמור." היא ענתה במהירות. "הכל בסדר?"
אבי הסתכל בה במבט חודר. "את באמת לא בעניינים, אה?"
"מה קרה?"
"אנחנו עומדים לפני פשיטת רגל." הוא אמר. "חשבתי שכולם יודעים מזה כבר."
טופי השפילה את עיניה, וחשבה לעצמה בלב שהיא זה לא "כולם" ומה שכולם יודעים לא תמיד מגיע אליה.
"אני מצטער." אמר אבי. "משום מה היה לי ברור שזה לא יפתיע אותך."
"מה זה אומר?" שאלה טופי, למרות שכבר ידעה.
"מבחינתך זה אומר שתצטרכי לחפש משהו אחר. תוך שבועיים המשרדים האלו כבר יהיו היסטוריה."
"כל כך מהר? אתה בטוח?" טופי היתה המומה. זכרונות מרים משנת האבטלה שלה הציפו אותה. "אולי תתחילו מחדש? אני מוכנה להצטרף לכל צוות, להיות גמישה עם המשכורת..."
אבי קטע אותה. "תראי, טופי. אני מבין אותך, אבל זה נגמר. את צריכה לחפש משהו אחר. אני מצטער. באמת מצטער. אני חושב שאת עובדת ממש טובה. לא תהיה לך בעיה למצוא עבודה אחרת."
טופי שתקה.
זה לא היה נכון.
זו היתה בהחלט בעיה.
אבל היא לא התווכחה. מה זה יועיל?
את הדרך הביתה באותו יום היא עשתה בתחושה כבדה מנשוא. מחוץ לאוטובוס אנשים, מכוניות, בתים, חלפו על פניה. לכולם, כך נדמה, היה איזשהו ייעוד. לכולם היה מקום למהר אליו או משהו להתעסק בו. רק היא חוזרת אל דירה ריקה ואל חיים ריקים. היא היתה מוצפת רחמים עצמיים והיא שנאה את זה.
כשהגיעה לסופר היא כמעט נכנסה אליו אוטומטית אבל אז נזכרה. היא בכלל יכולה להרשות לעצמה לקנות מה שבא לה? ואיך תשלם את שכר הדירה בחודש הבא? זה היה כל כך מייאש. דמי האבטלה הספיקו בקושי. לפתע התנערה ובתחושת מרדנות נכנסה פנימה. עוד יש לה את משכורת החודש הזה ונמאס לה לדאוג לגבי העתיד. הערב היא תחגוג.
בשקיות עמוסות כל טוב היא יצאה מהסופר ופנתה הביתה.
במרפסת מעליה, הבהוב קלוש של סיגריה ועיניים בורקות עקבו אחריה בדרכה.

לפני שנה. שישי, 30 במרץ 2018, בשעה 13:39

ארז החליט לא לבזבז זמן. לפני שנרדם הוא החל לחשוב על תכנית. זה ריגש אותו. הכסף לא היה חשוב כמובן. זה היה הריגוש. זה מה שהניע אותו בחיים והוא גם היה יכול להרשות את זה לעצמו: לנוע מריגוש לריגוש, להינשא על גלים. להיזרק רחוק. לפחות עכשיו.
כשזה יסתיים, הצורך שלו הזה בריגושים (כך אמר לעצמו ברגעים מעטים של התבוננות פנימית) הוא יתמסד וימצא עבודה מסודרת. אולי יאגור קצת כסף לימים שיהיה זקן. אבל עוד לא. הוא רק בן שלושים וחמש ולעולם יש כל כך הרבה מה להציע.
הוא חשב על הדרך הטובה ביותר לגשת אליה.
לא היה לו זמן לעשות תחקיר מעמיק על חייה ועל אהבותיה ופחדיה. אם היה לו זמן הכל היה פשוט יותר אבל אין לו. ולכן, הוא החליט, הפנייה תהיה ישירה. בלי משחקים. ככה זה גם יהיה מרגש יותר.
הוא בזבז כמה ימים נוספים בלהתבונן בה מהמרפסת.
בבקרים, היא יצאה תמיד באותה השעה מהבית, לבושה בחולצה דמוית אוהל בצבע כהה ומכנסי טריקו. בתחנה שבקצה הרחוב היא עלתה על אוטובוס שכנראה לקח אותה לעבודה וגם חזרה איתו. שעות החזרה שלה לא היו קבועות. לפעמים חזרה מוקדם, כשעוד היה אור. לפעמים כשכבר היה חשוך. ארז תהה מה היא בדיוק עושה בעבודה. היה קשה לו לדמיין אותה בהייטק או בהוראה. בטח לא עבודה פיזית. אז מה כן? בטח טלפנית באיזו חברת סקרים, הוא הימר, מודע לנטייה שלו להיות מושפע מדעות קדומות.
באופן קבוע, כשהיתה חוזרת הביתה, היתה נכנסת לסופר הקטן שהיה ברחוב ויוצאת עם שתי שקיות מלאות. אחר כך היתה מתאמצת לסחוב אותן הביתה. המרחק לא היה גדול אבל היא נראתה סובלת. לאחר שהיתה נבלעת בפתח הכניסה לבניין היתה נשארת שם ולא יוצאת עוד. בערבים שבהם צפה בה הוא נשאר עד חצות במרפסת לראות אולי היא יוצאת לבלות באיזה מקום אבל נדמה שהיא העדיפה להשאר בבית לבדה. הוא לא היה יכול לדעת את זה בודאות כמובן. הוא לא הכיר את כל דיירי הבניין שלה אבל היתה לו הרגשה שהיא שם לגמרי לבד. כל ערב.
לבסוף, אחרי כמה ימים של התבוננות והתלבטות בין אסטרטגיות פתיחה שונות, הוא החליט לתקוף.

זה היה ברביעי בערב. כבר מחמש הוא עמד במרפסת וחיכה לה. כשראה את דמותה הגדולה מתקרבת מקצה הרחוב הוא ירד לכיוונה. כשהיא נכנסה לסופר הוא נכנס אחריה. גם הוא קנה משהו והתמקם איכשהו לפניה בתור. כשהתבקש לשלם הוא גילה פתאום שחסר כסף קטן. בסך הכל עשרים אגורות. זה היה פיתוי קל והיא מיד נתפסה והציעה להשלים את החסר. הוא הודה לה מאוד וחייך אליה. לאחר מכן, יציאה משותפת היתה אך טבעית.
"אני ארז." הוא הציג את עצמו. "נעים מאוד."
"טופי." היא אמרה קצרות. מקרוב הוא ראה שהיו לה עיניים כחולות יפות. המשימה פתאום נראתה לו מרגשת מתמיד. הוא דמיין את הכותרות בעיתונים "המפלצת שהפכה ליפהפייה הורסת." הוא היה כל כך שקוע בחזון שכמעט לא שם לב שהיא כבר התרחקה משם, סוחבת את השקיות שלה.
"היי, חכי רגע!" הוא קרא ורץ אחריה. היא המשיכה ללכת ולא סובבה את ראשה לאחור.
"אני גר כאן ממש ליד." הוא אמר כשהצטרף אליה. היא המשיכה ללכת. "אני רואה אותך לפעמים עוברת כאן. חשבתי... אולי את רוצה לשבת לשתות איפושהו? נערוך היכרות מסודרת?" הוא חייך.
היא עצרה לרגע והביטה בו בחשדנות.
אחר כך היא דיברה.
"תראה.. אה..איך אמרת שקוראים לך? ארז? אני לא יודעת מה אתה רוצה, אבל זה בטח לא משהו תמים. אין שום סיבה שמישהו כמוך ירצה להכיר מישהי כמוני. אז או שתהיה ישר ותגיד מה אתה רוצה או שתעזוב אותי בשקט."
והיא המשיכה ללכת.
ארז היה מופתע. משום מה הוא היה בטוח שהיא תגיב אחרת. הוא דמיין חיוך ביישני או הבעת הפתעה נרגשת. לא את זה. ברגע אחד הוא סידר מחדש את הקלפים והגיע להחלטה.
"חכי רגע!" הוא שוב מיהר בעקבותיה. "את צודקת. אני רוצה ממך משהו ואני רוצה להיות ישר איתך. אבל כדי להסביר לך מה אני רוצה אנחנו צריכים לשבת איפושהו, לא?"
"לא בהכרח." היא אמרה מבלי לעצור. "אתה יכול לספר לי כאן ועכשיו מה אתה רוצה."
ארז התבלבל. הוא לא דמיין את זה ככה. אבל הוא היה ערוך לשינויים מהירים.
"בסדר גמור." הוא אמר. "כאן ועכשיו."
"אני מקשיבה."
הוא נשם נשימה עמוקה.
"תראי. מבקש שלא תקחי את זה למקום לא טוב אבל אני מתבונן בך כבר כמה זמן. את מסקרנת אותי מאוד. את רוצה שאהיה ישר. אז הנה אני אומר מה שאני חושב. אני חושב שאת לא אוהבת להיות שמנה. שרע לך עם זה. אני רוצה לעזור לך להשתנות. זה אולי נשמע לך חשוד שמישהו ירצה לעשות דבר כזה בלי תמורה. אבל ככה אני, אני אוהב אתגרים, ואני חושב שתהיה לי תמורה בלראות אותך עושה את השינוי. כן.. אני יודע מה את חושבת עכשיו שאני סופר שחצן ומה אני בכלל מתערב לך בחיים. אבל את יכולה רק להרוויח מזה. מקסימום זו תהיה הרפתקה מטורפת. את לא צריכה להחליט עכשיו. תחשבי על זה. אם תרצי לשמוע עוד פרטים תתקשרי אליי." הוא דחף לאחת השקיות פתק עם מספר הטלפון שלו והתרחק משם בצעד מהיר.
הוא אמנם לא תכנן את זה ככה, אבל היה נראה לו שכל דבר אחר היה מסתיים בדחייה מוחלטת מצידה. הוא טעה לגמרי בניתוח האישיות שלה. היא לא היתה רכה ונוחה להשפעה כפי שדמיין וגם לא נואשת לקשר. היא היתה משהו אחר לגמרי והוא קילל את עצמו בשקט. אם לא יקרה נס הוא יפסיד אותה. אותה ואלף שקלים בנוסף.
הוא החליט לתת לה כמה ימים לחשוב על זה ואז לנסות שוב. הוא לא יוותר כל כך מהר.

 

לפני שנה. חמישי, 29 במרץ 2018, בשעה 15:11

היה כבר ממש חשוך בחוץ כשטופי הגיעה הביתה.
היא הדליקה את האור בחדר המדרגות וניצלה את הרגע להשען על הקיר ולנוח.
כמעט שמונים קילו מיותרים הפכו את ההליכה הקצרה עד הכניסה לבניין לסוג של מסע כומתה. היא התנשפה קצת וקיללה את האקלים הים תיכוני שעשה יד אחת עם עודף המשקל שלה בכדי ליצור מפת שפשפות יצירתית במיוחד במקומות אינטימיים בגופה.
היא לקחה עוד נשימה אחת ונדחקה למעלית הקטנה שבקושי הכילה אותה. שכן אחר שבדיוק נכנס לבניין הספיק להציץ פנימה במבט מאוכזב ולהבין שאין לו מקום בפנים. טופי שיגרה מבט של התנצלות ולשניה הרגישה בושה עמוקה בעצמה. במה שהפכה להיות. באיך שנראתה.
אחרי שניה, זה עבר ותחושת הכניעה המוכרת, המבורכת שבה והופיעה.
היא נכנסה לדירה הריקה באנחת הקלה. היא היתה המפלט שלה ממבטים ביקורתיים ומהאשמות עצמיות ולו היה אפשר היא היתה נשארת בה לנצח ולא יוצאת בכלל.
אבל רק לאחרונה היא הצליחה להשיג את העבודה הנוכחית אחרי כמעט שנה של אבטלה ואף שעבודה זו היתה רחוקה מאוד מלהיות עבודת החלומות שלה היא היתה מועילה מאוד בתשלום שכר הדירה והאוכל וכל השאר. טופי ידעה שאין לה ברירה.


----

ארז הבחין ראשון בדמות הכבדה שהלכה ברחוב החשוך מתחתיהם.
הם ישבו במרפסת ועישנו.
הוא היה במצב רוח פילוסופי והתווכח עם אייל בשאלה אם אדם יכול לשלוט באופן מלא על חייו ועל גורלו או שיש דברים שלא תלויים בו. ארז טען שכן, אייל טען שלא. שהכל תלוי בגורל. רוני בדיוק עזבה אותו לטובת איזה שולט בלאי מהכלוב ולא התאים לו לשתף פעולה עם התיאוריות של ארז. היה יותר קל להאמין בגורל.
"הנה, תראה אותה." ארז הצביע בסנטרו על טופי המדשדשת בכבדות ברחוב. "היא דוגמא מצוינת. אם היא היתה לוקחת אחריות על החיים שלה ומשנה הרגלים, הם היו נראים לגמרי אחרת."
"איך אתה כל כך בטוח?" אייל לא התרשם. "הרבה אנשים שמנים יגידו שזו התנשאות מצד אנשים לא שמנים להגיד שהכל קשור בשליטה העצמית."
"אם לא שליטה עצמית אז מה כן?"
"גנטיקה. מחלה. כל מיני. אולי היא בוחרת להיות שמנה."
"יכול להיות שיש כאלו. אבל הם מיעוט. זאתי למשל. אני בטוח שאצלה זו שאלה של שליטה עצמית."
""אתה חתיכת שחצן."
"נכון." ארז צחק. "אבל אני גם צודק."
"לעולם לא תוכל לדעת את זה."
ארז שתק.
הוא ידע שזה נכון כמובן. לעולם הוא לא יידע. אלא אם כן...
קצה קצהו של רעיון החל לצוץ. הוא נסחף איתו, שוקע בהרהורים.
הם ישבו ועישנו בשקט כמה דקות.
"אני אומר לך שאני צודק ואני מוכן להוכיח את זה." ארז אמר פתאום
"איך בדיוק תוכיח את זה?" הקשה אייל שלקח לו רגע להזכר מה היה נושא השיחה הקודם.
"אני אגרום לה להשתנות."
"אתה לא תצליח."
"בוא נתערב."
אייל לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה והסתכל על ארז כדי להבין אם הוא רציני.
"אני רציני." אמר ארז כאילו קרא את מחשבותיו. "נתערב. אני שם אלף שקל שתוך חצי שנה, תחת פיקוחי, היא הופכת להיות אישה אחרת."
"אתה חתיכת שחצן." חייך אייל
"אלף שקל."
"סגרנו."
העשן התאבך מעליהם. שניהם חייכו, מרוצים מעצמם.
"יש איזו הצגה כזאת..." נזכר אייל. "פיגמליון משהו. על אחת פשוטה מהרחוב ששניים התערבו אם הם יכולים לשנות אותה ולהפוך אותה למישהי מהמעמד הגבוה."
"ומה קרה בסוף?"התעניין ארז.
"היא באמת השתנתה."
"אתה רוצה להתחרט?"
"לא" אייל צחק. "אנחנו לא באנגליה של המאה ה 19 ואתה לא איזה מעמד אצולה. הגיע הזמן שתלמד לקח. אתה והשחצנות שלך."
"נחיה ונראה." אמר ארז וכיבה את מה שנשאר מהסיגריה שלו. "נחיה ונראה."