היא כנראה נרדמה שם, באותה התנוחה בה נשארה כשהלך.
כשהתעוררה, היא הרגישה נורא.
הלסתות שלה כאבו מהפישוק הלא-רגיל, היה לה טעם מר ומתכתי בפה והיא היתה צמאה בטירוף
אבל בעצם מה שהעיר אותה היה צורך דחוף להתרוקן ותחילתו של רעב.
הרעב.
היא לא ידעה איפה היא אמורה להשתין וברגע של מרדנות כמעט החליטה להשתין על הרצפה. דוקא. כדי להראות לו שלא אכפת לה.
קול אחר בתוכה עצר בעדה: לא כדאי להרגיז אותו. אם תתנהג יפה, אולי היא תצליח לשכנע אותו לתת לה קצת חומר.
שני הקולות רבו ביניהם בתוכה במקהלה קולנית אבל לפתע הם השתתקו- קול אחר נשמע שם. קול צעדיו הקרבים.
הוא הקים אותה, בלי להוציא מילה והושיב אותה מחדש. על סיר.
היא רטנה לעצמה, יותר בשביל הפרוטוקול. אבל בתוך תוכה היא חשה הקלה עצומה ואפילו, כמה מרגיז, מן תחושת הודיה לשובה שלה שהיה כל כך קשוב. המחשבה הזאת כל כך הצחיקה אותה עד שיצא לה מן צחוק משונה שדרך המחסום נשמע כמו חרחור.
הוא התעלם מזה ואחרי שנתן לה עוד כמה דקות לשבת, הוא החזיר אותה אל הברכיים וניקה אותה ביסודיות. התחשק לה לבעוט בו, אבל היא ריסנה את עצמה. הצורך בסם היה חזק יותר.
היא לעלעה כמה צלילים דרך המחסום בתקווה למשוך את תשומת ליבו.
היא הרגישה אותו מסתובב סביבה אף שלא ידעה איפה החליט להתמקם לבסוף. היתה שתיקה ארוכה מצידו ואז הוא קרב אליה והסיר לה את מחסום הפה.
"רצית להגיד משהו?" הוא שאל.
קתרין העבירה את לשונה במהירות על שפתיה, מתענגת על תחושת השחרור וההקלה. כשהרגישה שהיא שוב יכולה לדבר, היא גייסה את הקול הכי מתוק שלה. היא הפנתה את ראשה למקום בו ניחשה שהוא יושב. בערך ממולה.
"תשמע... אה...אדון. אני לא יודעת למה הבאת אותי לפה ומה אתה רוצה אבל לא אכפת לי לשתף איתך פעולה. אני צריכה רק ממש קצת חומר ואז ארגיש הרבה יותר טוב. אתה תראה.. אני אתנהג ממש יפה ואעשה כל מה שתרצה. רק טיפה. בבקשה..."
"אני מצטער." הוא ענה.
"הדבר היחיד שאני רוצה כרגע הוא שתגמלי מהסם. וחוץ מזה, אני לא מחזיק פה דברים כאלה. אז חבל לבזבז על זה מילים".
היא עיכלה את מה שאמר בשקט ואז הבינה שאין לה מה להפסיד.
"בן זונה" היא התיזה ועוד לפני שהספיק להגיב, היא הטילה את עצמה בכיוון בו ניחשה שהוא נמצא. היא פגעה בו ונפלה בעצמה ובו בזמן שמעה אותו צוחק, צחוק מתגלגל משוחרר ושמח.
"הצלחת להפתיע אותי" הוא אמר. "כל הכבוד. מה את חושבת שאת עושה?"
הוא נשמע צוחק, אבל הגיב במהירות.
היא עדיין היתה באותה התנוחה בה נפלה כשהרגישה שהיא נמשכת למעלה דרך ידיה הקשורות מאחורי הגב. היא נבהלה מכאב המשיכה והזדרזה לעמוד על רגליה. המשיכה התעצמה עד שרגליה היו מתוחות מאוד והיא כמעט עמדה על קצות האצבעות. הידיים שלה נמתחו לאחור בזוית לא טבעית.
"תפסיק! משוגע! אתה מכאיב לי!" היא צעקה.
הוא לא ענה. במקום זה הוא קרב אליה וניסה להחזיר את המחסום לפיה. היא טלטלה את ראשה בפראות ולפתע מצאה עצמה מתחננת "לא.. בבקשה! אל תחזיר אותו!.. בבקשה...!"
הוא עצר לרגע.
"אני מוכן לנסות להשאיר אותך בלעדיו. זה בתנאי שלא תקללי" הוא אמר
היא התאפקה. המילים היו על קצה לשונה
"את רגילה לדבר בשפת ביבים. אני יודע. יהיה לך קשה להתרגל לזה אבל אני לא סובל קללות. אם את רוצה את חופש הדיבור, תחשבי טוב טוב לפני שאת אומרת משהו. אני נותן לך ניסיון אחד. אם תכשלי המחסום יוחזר ולא יירד שוב עד שאחליט. האם זה מובן?"
היא שתקה. כבר מזמן לא הרגישה כל כך מושפלת וזה היה לה מוזר כי את הגאווה שלה היא איבדה כבר מזמן. הסם לקח הכל. אולי זה בגלל שהמילים היו הנשק היחיד שנשאר לה. אבל לא היתה לה ברירה. היא המשיכה לשתוק.
"יפה." הוא אמר. "אקבל זאת כהסכמה, בינתיים."
הוא ליטף לה את הראש והיא החניקה קללה.
"תוריד אותי. זה כואב" היא ביקשה, משתדלת לא להשמע מתחננת.
"אני יודע שזה כואב. אבל את לא יכולה לנגוח בי סתם ככה כשמתחשק לך. את יכולה לקרוא לזה עונש, אם תרצי. תשארי קצת ככה ותחשבי על מה שעשית."
היא נשכה את השפתיים כל כך חזק עד שהרגישה את טעם הדם.
"אני שונאת אותך" היא לחשה.
הוא המשיך ללטף אותה בראש
"אני יודע." הוא אמר. "זה בסדר גמור. מותר לך לשנוא אותי, אבל אסור לך לקלל. את מצליחה די יפה. אני חייב לציין."
שוב טעם הדם.
הוא צחק שוב את אותו צחוק משוחרר ושמח, נתן טפיחה קלה על ישבנה המורם והחשוף והלך משם.
היא התרכזה בסדרת קללות גסות במיוחד ומלמלה אותם לעצמה בשקט, משגרת אותם בדמיונה כחיצים לוהטים אל הדמות בדמיונה שיצר בה קולו.