האיש התבונן בקתרין הישנה דרך המצלמה הנסתרת שהיתה קבועה בחדר.
היא ישנה בשלווה, לא מודעת לעובדה שהיא מככבת באינספור תוכניות פרועות שהועיד לה במוחו.
העניינים התקדמו כמתוכנן- היא כבר כמעט סיימה את השלב הראשון בהכשרה והוא ציין לעצמו בסיפוק שזה הצליח אפילו מעל למצופה; למרות חיצוניותה הדוקרת ומבעד לשכבות ההגנה המרובות שלה, היא היתה נוחה להשפעה, מתאימה במיוחד למניפולציות בהם השתמש.
הוא הודה בפני עצמו שהוא לא היה לגמרי כן איתה, כשהסביר לה מה ברצונו לעשות.
כשהגיע הרגע, היה לו קשה לעמוד בפיתוי והוא בחר להשתמש במניפולציות רגשיות מסוימות אף שלא היה לו באמת צורך בהן.
התוכנית המקורית היתה לגרום לה להתמכר לגירוי מיני, בעצם להחליף התמכרות בהתמכרות.
הוא היה יכול לגרום לה להיות מכורה למין באופן כללי, לאו דוקא אליו.
היו לזה יתרונות מסוימים שהיה קשה להתעלם מהם, אבל בכל זאת, ברגע האחרון, הוא החליט ליצור בתוכה מושא תשוקה ספציפי- אותו עצמו.
הוא ידע שהוא עצמו מונע מרגש שהיה בחלקו סקרנות ילדותית לראות מה יקרה, אבל זה לא באמת הפריע לו- זה היה חלק מהמשחק והוא נהנה מזה.
עכשיו, אחרי חודש של היפנוזות ומשחק בתת המודע שלה, קתרין כבר לא היתה יכולה להתכחש להשפעה הגופנית שהיתה לו עליה.
היא כמובן לא הבינה למה היא נמשכת אליו פתאום, ובהתחלה, הסתירה הזו בין הרגש והגוף בלבלה אותה לחלוטין, היא הרי שנאה אותו.
ככל שהזמן עבר ההתניות נעשו חזקות יותר ויחד איתן ההתנגדות הפנימית שלה.
זה גרם לה להתנהג באופן הפכפך ולא יציב כשהיתה לידו: לפעמים התנהגה בביישנות והסמיקה כשדיבר אליה, לפעמים היתה קוצנית ופרועה, לפעמים התנהגה באדישות.
הוא תפס אותה כמה פעמים מביטה בו במבט רעב, אבל היא לא אמרה מילה וניסתה אפילו להסתיר את זה.
כעת הוא הבין שהיתה לזה גם השפעה מסוימת עליו.
כלפי חוץ הוא היה אדיש כלפיה והתעלם באופן מופגן מהמשיכה הנואשת שחשה כלפיו, אבל הוא היה צריך לגייס את כל השליטה העצמית שלו כדי להצליח בזה ולא להתנפל עליה.
אולי, הוא חשב, הגיע הזמן להתיר קצת את הרסן.
האפשרות סקרנה וריגשה אותו. יהיה צורך כמובן לעשות שינוי בתוכניות- לא שינוי ממשי, רק שינוי בלוח הזמנים.
הוא פשוט ידחה את ביצוע השלב השני בכמה שבועות וכך יוכל להשתעשע בה. יש משהו מהנה גם בניסיון להכניע אותה באופן טבעי.
אחרי שהגיע להחלטה, הוא נרגע.
הוא שקע בכורסא, לגם מהוויסקי שהחזיק בידו והניח לעצמו להסחף בתוכניותיו.
-----
קתרין התעוררה פתאום מתחושת נוכחות מורגשת מאוד לידה.
היא פקחה את עיניה ונחרדה לגלות שהאיש המשוגע עומד מעליה ממש. גדול ומאיים.
הוא דחף אותה מעט בנעלו. "קומי!" ציווה.
קתרין הרגישה מיד גל של ריגוש מיני עובר בה מקצה לקצה.
בזמן האחרון הוא לא היה צריך לעשות הרבה- מספיק שהיה איתה בחדר, שהסתכל בה, שנשם לידה והיא כבר הרגישה את התשוקה הבלתי נשלטת הזו.
זה גרם לה לייסורים, כיון שהיה נדמה שהוא לא שם לב לזה בכלל. הוא היה אדיש אליה, אדיב ומרוחק כל עוד ביצעה את מה שהטיל עליה ולא התנגדה.
גם כשהעזה להביע התנגדות לפעמים, והוא הכאיב לה, לא היה רגש במה שעשה. רק יעילות קרה ומחושבת.
קתרין שנאה אותו על כך.
היא רצתה לראות אותו פעם אחת מביע איזשהו רגש כלפיה או יוצא מגדרו. לא היה אכפת לה שיצעק עליה בכעס, או יתעצבן ממנה, היא אפילו היתה מוכנה לסבול כאב לשם כך, רק כדי להרגיש שיש לה איזושהי השפעה עליו, אבל זה מעולם לא קרה. ועכשיו הוא עמד מעליה, מחזיק איזה מקל בידו והוא לא חייך בכלל.
זה היה בלתי צפוי- בדרך כלל היא התעוררה לבדה ורק כשסיימה להתארגן, הוא הופיע איכשהו, ולכן המחשבה הראשונה שעברה לה בראש היתה שאולי עשתה משהו שהכעיס אותו.
"מה קרה?" היא שאלה בזעף.
"לא קרה שום דבר מיוחד. רק הגיע הזמן שתלמדי קצת נימוסים." הוא אמר בנימה שהקפיאה אותה. הוא מעולם לא דיבר אליה כך קודם.
היא הזדקפה מיד וניסתה להתרומם על רגליה אך הוא דחף אותה כמעט מיד
"לא כך. תשארי על הברכיים."
היא צייתה, אבל הביטה בו בזעף הולך וגובר. הגוף שלה השתולל מבפנים והיא השתגעה מהניסיון לרסן אותו. היא הרגישה שזו מלחמה אבודה ככה כשהיא על הברכיים מולו.
הוא כאילו לא שם לב לכל זה.
"אני רוצה שתקשיבי לי טוב." הוא דיבר. "עד עכשיו, היית בתקופת החלמה מהגמילה. יכולת להתנהג כרצונך ואני התעלמתי על מנת לאפשר לך להתאושש. התקופה הזו תמה. מעכשיו יהיה עלייך לציית לחוקים מסוימים ולהתנהג באופן מנומס. כל חריגה מהכללים תגרור עונש. האם את מבינה?"
היא הביטה בו במבט המום ולא השיבה.
"הכלל הראשון הוא שעלייך לענות מיד לכל שאלה,ישירה או עקיפה. תשובתך תסתיים במילה 'אדוני'. האם זה ברור?" המקל שאחז בין ידיו הפך פתאום לשוט ארוך. הוא הצליף באויר סנטימטר מפניה והיא קפצה.
"שאלתי: האם זה ברור?"
"ככ..ן" היא השיבה מיד
"כן מה?" הוא הצליף שוב
"כן אדוני" היא לחשה ובלעה את הרוק
"יותר בקול"
"כן אדוני" היא כמעט צעקה, ובלב חשבה: המשוגע.
הוא הביט בה במבט מאיים והיא מיד השפילה את העיניים, נזכרת ביכולת המדהימה שלו לקרוא את מחשבותיה.
"את תהיי מעכשיו מנומסת מאוד. אסור לך לדבר בלי שאפנה אלייך ואסור לך באיסור חמור להסתכל לי בעיניים. אלא אם כן.." הוא עצר, גחן אליה והרים את סנטרה כך שעיניה ננעצו בעיניו. "אלא אם כן, אדרוש זאת ממך. ברור?"
"כן, אדוני" היא אמרה בזהירות.
הסערה בגופה הגיעה לשיאים חדשים. היא הבינה פתאום שהוא לא צריך שוט. היא תעשה כל מה שהוא יבקש ממנה ולו רק כדי שיגע בה כך שוב עם הידיים המחשמלות שלו. אבל למרבה האכזבה הוא עזב את סנטרה והיא שבה והשפילה את עיניה, מבולבלת ונסערת.
אם היתה יודעת מה ארע לה בעת שהיתה שרויה בהיפנוזה עמוקה בכל יום מאז שהובאה לשם, היא היתה אולי יותר סלחנית כלפי עצמה. אם היתה יודעת שבכל פעם חוותה עשרות גמירות ובזמן שחוותה שיאי עונג וריגוש עברו מול עיניה תמונות של נשים כורעות, קשורות, אזוקות ומוצלפות, אם היתה יודעת את כל זה אולי היא לא היתה מבולבלת כל כך.
אבל היא לא ידעה את זה והיא לא הבינה מדוע הגוף שלה בוגד בה כך ומשתף פעולה עם האויב שנשבעה לשנוא כל חייה, על שגנב ממנה את הדבר היחיד שהיה לה מעולם: היכולת לא לדפוק חשבון. לעשות מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה.
הוא שלף מכיסו רצועה להולכת כלבים וחיבר אותה אל הקולר שלה.
"בואי" הוא אמר, ומשך אותה החוצה מהחדר.
