אני אי של בדידות (שוב אני נכנעת לדרמטיזציותיה) הנה הגיעה השקט, נגמר סבב הריבים הכעוסים, הנואשים, מלאי העלבון והמועקה, ואפילו נגמר בנשיקות, ונראה שכול המפלצות הלכו לישון.
ואני רק לא ידעתי מה כאב יותר – להצמד לגופך החם באמבטיה ולרצות אותך כול כך, ולכעוס כול כך, עד כדי אין מילים, עד כדי אין אוויר, או ההרגשה שמה שאני רוצה ממך נמצא כול כך מחוץ להישג ידי, אפילו שאת כאן ואני על ברכיי, נדבקת לירכייך הרטובות, אני לא מצליחה לגעת בך "מספיק", לא כדי להרגיש באמת מספיק, יש בי בור של רעב, חור עצוב וכאוב, אולקוס של הנפש, את כאן ואת אינך, ואני מחכה.
"נומי נומי מפלצת מעמקים מטורפת, שחררי את אחיזתך מהבטן הקרועה שלי ולכי לישון" אני שרה לתוך התהום שבי, ונראה שהכול דומם פתאום, ואולי רק דמיינתי שאני נופלת, ללא מצנח וללא מילות הכוונה, לתוך בור האין אונים של עצמי, אולי רק דמיינתי.
אנחנו יושבות בשכונתי, שומם ומאוחר ואת כול כך קרובה, תלתל שחור קטן נושק לגבה השמאלית, את מחייכת, בחיי שלפעמים אני יכולה לבכות, רק מרוב שאת יפה. "אני ואת זה לנצח" את אומרת ומחבקת אותי קרוב, והמילים שלך צורבות בעורי מיליוני שבילים של אור ושל כאב בו זמנית.
ואולי אני יכולה, להרחיב עוד את הנפש, כמו למתוח את העור, להתרחב כדי להכיל גם את האין, להתרחב עד כדי אינסוף ולהכיל הכול, להמתין עוד שנתיים, שלוש, עד שאת תסיימי, את הכול ונוכל להיות "אנחנו" רציף ויציב.
יש בי תשוקה וצורך שאיני יודעת היכן להשליכם, סלח לי אבי כי חטאתי, מתחת לאשמה יש בי גם תשוקה, ואלוהים כמה שהיא מכלה, וכמה שהיא פקוקה.
לפני 13 שנים. 27 בדצמבר 2010 בשעה 15:22
