"L" as in "laundry"

המון זמן שלא כתבתי פה, המון, אולי שנה, אני לא בטוחה ומתעצלת לבדוק, אני עדיין נכנסת, קוראת בקביעות איזה 3 בלוגים ולא אומרת מילה, מדי פעם אני מקבלת הודעות קצרות שמבקשות לדעת מדוע אני שותקת, מדוע אני שותקת?

עדכון פרקטי: כבר חודשיים שאני מעבר לאוקיינוס(ים), חורף סוף סוף מתחיל פה, אני עובדת, העבודה הראשונה שלי כמהגרת, זה קצת מרגיש כמו צבא, בוט קאמפ שמלמד אותי ללא פשרות איך הדברים מתנהלים פה, בימים הראשונים בכיתי ללא סוף, אחר כך התרגלתי, כיום לוקח לי כעשר דקות להגיע לרכבת, כבר לא מסתבכת בין הרציפים, כבר לא הולכת לאיבוד, כבר מוצאת את דרכי בקלות גם בעיר הגדולה ולא רק בפרוור המנומנם והקטן שלנו, מכניסה כסף הביתה, עושה סידורים, הימים עוברים באינגליש מצוחצחת והמבטא שלי בלתי ספציפי ומבלבל, אנשים מניחים שאני מאנגליה, אני אוהבת לזעזע אותם ולהודיע שאני מגיעה הנה היישר מהמידל איסט, לאט לאט נרקמות חברויות, החיים נכנסים לסוג של שגרה, אפילו אימצנו עוד כלב, הוא פיצפון וג'ינג'ון ומתוק שזה לא ייאמן.

יש ימים שאני מרגישה סופר מבורכת: הנה השגנו את הפרס המיוחל, הקוסם מארץ אוז החליט להעניק לי תושבות קבע בזרועות אהובתי הנהדרת, העבודה הראשונה שלי, קשה וסוחטת ככול שתהיה מכניסה מספיק כסף כדי שנוכל לא לספור באימה כול דולר ולפחד שלא נצליח לשלם שכ"ד, שלא תבינו לא נכון, אנחנו עדיין רחוקות מרווחה כלכלית, אני לגמרי אדמינסיסטראטורית צוורון כחול, תשע שעות ביום על הרגליים, דרס קוד מהזן הלא סקסי בעליל - חצאית עיפרון שחורה באורך עד הברכיים שגדולה עליי במידה(בכוונה, אחרת החלק של התשע שעות על הרגליים הופך קשה יותר), נעליי בובה שטוחות ומעורות של הלייף (הלקסיקון של הזוגה מחלחל) שהיו למעשה בין הדגמים הנאים ביותר שהיה ל"פיי לס שוז" להציע, חולצת משי בצבע חרדל וג'קט מחויט שנסגר על זיפר (!) (וחייב תמיד להשאר סגור) שמצליח גם לא להסגיר מעולם את צבעו המדויק (זה שחור או חום אתם שואלים? אלוהים יודעת) וגם להראות במידה ארבעים אפילו שהוא 8. אני נראת כמו שומרת צניעות בפנימייה התנכית בגליל, אבל, התלבושת הזו גרה בלוקר בעבודה, ובשעות המעטות שבהן אני בין לבין, אני יכולה לטרוף את כול הגרביונים המודפסים ושמלות הווינטאג' והמגפיים הכבדות והתכשיטים הפאנקיסטיים והצעיפים הצבעוניים שבא לי, אז זה צבע, צבע, צבע!!! מתי שרק אפשר, וזה מאוד נחמד להכניס כסף, מספיק כסף שנוכל לשלם חשבונות וסופר, בית מרקחת, חנות יד שניה מדי פעם ואפילו דינר דייט בחוץ פה ושם, הזוגה ממשיכה לעשות כמה משמרות במהלך השבוע , אחרי הלימודים, ובין שתינו אנחנו איכשהו מצליחות להחזיק בית ושתי כלבים, זה לא מעט בכלל, זה די יפה, וחוצמזה היא, אפילו שאנחנו לא ממש מצליחות לדחוס יותר מדיי זמן איכות ביחד, בעיקר כי צריך גם לישון מתישהו, עדיין, אני זוכה ללכת לישון איתה כול לילה, לרבוץ במיטה ולראות סרטים, לספר לה את קורות היום, להתקשקש יחד במטבח, למזמז אותה בסלון ובכלל אני יכולה אפילו סתם להרים לה טלפון במהלך היום, בלי צורך בסקייפ אפילו. אני מבורכת לגמרי. 

ויש דברים שגורמים לי להרגיש תלושה ומבוהלת, מהגרת, מפגרת, אוקוורד חברתית, לא מבינה את המנטליות עד הסוף, פאניקה! זה בא והולך, כמו המון דברים, נראה לי שזה גם טבעי, למרות שמה זה "טבעי" או "נורמאלי" בכלל? אם זה קורה אז זו עובדה וצריך להתמודד עם זה, לא באמת יש צורך לאתר את זה על איזשהי סקאלה של חוויות אנושיות לגיטימיות פחות או יותר. 

ןעדיין לא עניתי על השאלה "מה קרה לבלוג?", אני לא יודעת אם יש תשובה אחת בכלל, עייפות? ריבוי התרחשויות שהאפיל על הצורך לתעד? הבלוג "נשרף" והפסיק להיות מפלט סודי? כול אלו יחד פלוס עוד כול מיני? סביר להניח שכן, וקצת לא, ועוד כול מיני. 

ואם אני רוצה להחזיר לעצמי את המפלט הזה אולי אני בכלל לא צריכה להתעסק בשאלות האלה? אני הולכת להיות קצת כמו פרק של אקס פיילס ולומר "האמת נמצאת אי שם" ועכשיו אם תסלחו לי אני הולכת להתקלח וללכת לרופא, יש לי שפעת ואני צריכה ממנו פתק, ממש כמו בימי בית ספר.

בך יש את האהבה, לא משנה מה תגידי, לא אכפת כמה תפקפקי בעצמך, בך יש את האהבה שאני זקוקה לה לה בחיי, בך יש אור שאין באף אחת, את, את הכי מיוחדת, הכי אהובה, את האור היפה של חיי, למטה, למעלה, גם כשתפחדי, ידי עדיין אוחזת בשלך, את, את ילדה אהובה, פגועה, שרוטה, לא מושלמת, את הכי מדהימה בעולם, את, איך שאת, את עושה את העולם הזה ראוי יותר, קסום יותר, אוהב יותר, את, את והחיוך שלך הופכים את העולם ליפה כפי שלא היה מעולם, את, הנשמה היפה שלי ובעינייך אני הופכת לאדם האמיץ והמיוחד שתמיד רציתי להיות, את, יש בך הכול, אוצרות שטרם ראית, קסם שכמעט שכחת, אושר גדול שעוד מצפה לך, לנו, את, את הכול ואני לא פוחדת לומר לך, שאת, מעיין של אושר ואני, אני לא יכולה ולא רוצה בלעדייך, את, את שלי, יפה שלי, מלכה שלי, קטנה שלי, גדולה שלי, אמיצה שלי, החברה הכי טובה שלי, האהובה שלי, קסם מיוחד שחדר לחיי, כי מגיע לי, מגיע לי אותך, את, את ולא אחרת, אושר עצום שכמוך, איך שאת, מי שאת, מי שהיית ומי שעוד תהיי, את, התיקון, את הפרס, את האתגר, את השיעור ואת האות הצטיינות שלי.
את פשוט, אשתי, אהובתי, ראי שלי, חברה שלי, אהובה שלי, את, פשוט את, כול מה שאני רוצה ומייחלת לי.
בחיים אל תשכחי את זה!

התחשק לי לשתוק קצת, לשמור לעצמי, לאגור, לסדר בצנצנות שמנמנות עגולות על המדף ואת כול מה שלא נדחס - לדחוף לכיסים כמו שקיות ממתקים, והכול בשקט.
חודש שלם נמחק מהארכיון, החלטתי שלא לשחזר, למה? לא יודעת, היה טוב, היה רע, היה לא כזה נורא והיה כול מה שבאמצע, אבל לא בא לי לשחזר תיעודים, שגוגל ישמור אותם לעצמו במטמון, אני מעדיפה להמשיך קדימה.

החלון הגדול בחדר שלנו חושף כביש צר עליו מתגלגלות עשרות מכוניות, שעת החזרה מעבודה, מעל השבים המנומנמים שמיים כחולים אפורים שאו טו טו יורידו עלנו מים רכים בטיפות קטנות במיוחד, כאילו יש למעלה איזו מסננת מיוחדת ששוברת את טיפות הגשם לגודל אקסטרה ידידותי למשתמש. אולי זה במסגרת ההתחשבות המיוחדת בתושבי ממלכת ה"אל דאגה"?

עוד כמה שבועות ואני אצתרך לשוב לארץ הדאגות הבלתי פוסקות, ואנחנו שוב נספור ימים עד שנוכל להירדם מחובקות ולנשום גו ועורף מנומנם ולהידבק עור חם לעור קר עד להשוואת הטמפרטורה לכדי דביקות משותפת.
ומה זה כמה חודשים של געגועים לעומת כול שנות הביחד שיגיעו אחריהם? אנשים מנהלים מערכות יחסים טרנס אטלנטיות של שנים, ואת? כמה חודשים של המתנה מבאסים אותך? יאללה יאללה, צרות של עשירים! זו אני הכמעט בת שלושים אומרת לי.
בת החמש שבתוכי מזועזעת, היא רוצה הכול כבר עכשיו, מיד, אינסטנט, ללא שהות, היא שונאת לחכות, שונאת להתגעגע, שונאת לקחת את הזמן, שונאת הגיון של גדולים, והכי היא שונאת להשאר אחת על אחת עם חרדת הנטישה שלה.
אני מנסה לדאוג יפה יפה לשתיהן, לגדולה ולקטנה, וכך יוצרת לי עוד פיצול ביניים, זה מצחיק איך שלנפש באימת אין קצוות, וכול פעם שנדמא שמצאת בה פינה, היא נפרסת לעוד כמה מטרים טובים ויוצרת עוד חלל של הכלה, חומר אינסופי ובלתי מדיד, פעם זה היה מפחיד אותי, היום זה מרתק.

ויש בי עוד המון מילים טובות ורכות, ושמחה ואהבה ותשוקה ורגעי נחת, אבל לא בא לי לתת להן צורה של אותיות משוננות, לא רוצה להפוך מחשבות לצלילים וצלילים למילים ומילים לעירום, רוצה להחזיק את השמש הקטנה שלי קרוב ללב, ככה, בתוך החזייה, מתחת לגופייה ולסוודר, פרטית וחמימה.

אז אני אשתוק עוד קצת, ואשתמש בעזרים אודיו ויזואליים במקום.

בלילות הקרים של אוקיאניה
לבי צונח לבטני הרכה
עורי ערום וחם
שותה את נשימותייך
חזה פתוח לרווחה
צמוד לגב עטוף חלומות
אני משילה קליפות דקות
פחדי ילדותנו הרחוקה
מתהפכים מתחת למיטה
ואני לוחשת לך באצבעות רכות
לאחוז בי חזק מתוך שנתך
עד שהשמש תציף את המרפסת
ותגרש את כול רוחות הרפאים
עד שנחלים

להתעורר ולגלות שהחבל עדיין קשור לראש המיטה.
מתכון בטוח ליום מעולה.
עובדה.

ווי א?רויספא?דערן איר שטופ? מיר א?רויף דער אייזל?
ווען איך בין א?זא? א? הא?לסא?מע מיידל!

ניט איר ניטא? ניט, איר זענט א? זוינע.

צלילי ההקשה על מקלדת, נחירות קטנות ומקוטעות של הגמד המפונק מתחת לשולחן וצלילי כסיסת הציפורניים שלך, בלוז שבוע הבחינות.
אחת מחר, אחת בשישי, והאחרונה בשבת.

החודש היה מלא במיני בחינות, בחינות לנו, בחינות לי, בחינות לך, אני עייפה ולא עייפה, אני לא ישנה מי יודע מה, בלילות הפחדים שלי יוצאים מכלל שליטה, אני חולמת שאני מוצאת את עצמי איכשהו בחזרה בארץ, בטרם עט, לפעמים בטעות, לפעמים בכפייה, תמיד בלעדייך, מבוהלת מהמחשבה שלא אראה אותך יותר לעולם, לפעמים כי הקוסם מארץ אוץ לא רוצה לתת לי לשוב אלייך, לפעמים כי את לא רוצה אותי חזרה, לפעמים שילוב זדוני של השתיים.

את מנסה להישאר בשליטה מוחלטת, לסנן רעשים, להתרכז, לא להיבהל, לא להיבלע על ידי הסחות דעת, מנסה לשלוט ברגשות, בתשוקות, בפחדים, רק עוד קצת, צריך רק לעבור את זה, רק עוד מעט, אני מנסה לשתף פעולה, לא להפריע, לנחם, להיות שם ולא להיות לעול, לפעמים אני מצליחה, לפעמים אני מוצאת את עצמי נורא נזקקת, נזקקת לך, נזקקת רגשית, נזקקת פיזית, והצורך שלי משתלט עליי, לשניות או דקות או שעות, ואחריו חרטה ובושה, הייתי צריכה להתאפק.

"בואי נלך לישון, נורא כואב לי הראש", ישבת מול המחשב כול היום ואת קורסת למיטה קפואה ועייפה, אני יודעת שאני צריכה להניח לך, לא עבר יותר מדיי זמן, בטוח פחות משבוע מאז הפעם האחרונה, אבל המגע של העור שלך מעביר אותי על דעתי, "את יודעת שאורגזמה היא משכך הכאבים של הטבע?" את עייפה מדיי אפילו בשביל לצחוק, "לא יפה שלי, אני לא יכולה, עוד מעט, עוד קצת, בואי נלך לישון הלילה", אני אמורה להתנהג יפה עכשיו, בחיי שאני לא יודעת מה עובר עליי, אני יודעת שאני הולכת להתחרט על זה אבל לא מצליחה לעצור ועולה עלייך, הירך שלי מתחככת בך בין הרגליים והשפתיים טמונות בצווארך, אני גוערת מעלייך ואחרי דקה הנשימות שלך הופכות כבדות והעור חם והידיים שלך שניסו להדוף אותי לפני דקה מחליקות עכשיו לאורך הגב שלי ומצמידות אותי אלייך, אני יודעת שאת רטובה עכשיו, אני גם יודעת שאני לא באמת הולכת להשיג הקפה מלאה הלילה, זה ניצחון זמני ביותר, "פאק, עכשיו אני חייבת לגמור" אני מנסה לנצל את ההצהרה הזו עד תום ומחליקה מתחת לשמיכה, "לא, לא, אל, אני רק רוצה לגמור עכשיו" את הודפת אותי, "בבקשה רק תשכבי על הגב", כאמור, ניצחון חלקי, "טוב לפחות תורידי את המכנסיים" אני חצי מפצירה חצי דורשת, את נאנחת בייאוש ומורידה את מכנס הפיג'מה בתנועות מסורבלות מעייפות, הפיג'מה שלי כבר מזמן על הרצפה, את נשכבת עליי ואני מרגישה את החום והרטיבות שלך על הירך שלי, ניצחון חלקי הוא עדיין ניצחון, אני מקפלת את הברך ומצמידה אותך חזק יותר אליי, מחליקה ידיים לאורך הגב הארוך וחופנת את הטוסיק בזמן שאת מתחככת בי, הנשימות שלך כבדות בתוך האוזן שלי, אני מרטיבה את פנים הירך שלך, שתינו יודעות שאין שום סיכוי שבעולם שאני אגמור ככה, אבל ממש לא אכפת לי, אני מתרכזת בלספוג אותך לתוכי, את התנועות הקצובות והמרוכזות של האגן שלך, את הנשימות הכבדות והמהירות, את פעימות הלב שלך כנגד החזה שלי, את הרטיבות והחום שלך, את מרוכזת כול כולך במטרה המידית – לפרוק את הגירוי שכפיתי עלייך, אני מרוכזת בלנשום אותך לתוכי, וכשאת גומרת עליי נדמה לי שאני הופכת לחלק מהגוף שלך, רוכבת על גל האורגזמה שלך כמשתתפת אקטיבית, פסיבית, כול יכולה ובלתי נראת בו זמנית, צופה בך משתהה, זה לא מעשה אהבה, למעשה זה בקושי זיון, בטח שבהשוואה אלינו, זה תעלול זול שלא התאפקתי מלבצע בגופך העייף, ניצחן חלקי, ואת כול כך יפה כשאת גומרת שבדקות האלה לא אכפת לי שכפיתי עלייך לאונן עליי, לא אכפת לי שלא תתני לי לרדת לך או לחדור אותך הלילה, לא אכפת לי שכול המבצע הלילי הבלתי צפוי והלא כול כך רצוי הזה הולך להיגמר עוד כמה דקות, את כול כך יפה כשאת גומרת עליי, אני מביטה בך בחשכת החדר והמבט שלי בועל אותך כמו שידיי לא יזכו הלילה, העור שלי שותה בצימאון את הרטיבות שלך, אני נושמת את הריח שלך לתוכי, לא מסוגלת לעתיק ממך את מבטי, נזהרת שלא לשפוך אפילו טיפה ממך, כול צליל, כול תנועה, כול מגע, כולי עצב חשוף ומתוח תחתייך.

את יורדת ממני, עייפה עוד יותר, מתכרבלת לצידי, בקושי מצליחה להסדיר את הנשימה, מניחה את היד בין רגליי ואני זולגת לך על האצבעות "אל תנסי אפילו, את יודעת שלוקח לי מלא זמן" אני מנסה לפתור אותך מהמשך פעילות, אני כבר השגתי לפחות חלק קטן ממה שרציתי ואני מוכנה להסתפק בזה, "אני לא מנסה, סתם משחקת" את לוחשת כשהאצבעות שלך מרפרפות ברכות וחודרות אותי, אני לא מצליחה להחניק את הגניחה שנפלטת ממני, מסתובבת על הבטן ומאפשרת לך להיכנס עמוק יותר לתוכי, כולי מקווצת ופועמת, אלוהים, אם לא היית נוגעת בי אולי אני בעצמי לא הייתי שמה לב עד כמה, "פאק" את חוזרת לרפרף על הקליט שלי באצבעותייך, "לא, אל, אל תנסי אפילו, אני רק רוצה להרגיש אותך בתוכי, אני רק רוצה שתזייני אותי" את מחזירה את האצבעות פנימה, "כן?" הקול שלך ערני נורא לרגע, "כן" שלי סדוק ושבור ומשתנק מתשוקה, "אוקיי, אז את תצטרכי פשוט לחכות בסבלנות עד הבחינה האחרונה" את יוצאת ממני בבת אחת ומחבקת אותי אלייך.
עכשיו שוב שתינו מרוכזות כול אחת במסך הקטן שלה, בקרוב ארד למטה לארוז את שאריות הפסטה למקרר, אצחצח שיניים ואפרוש לישון, את תמשיכי ללמוד לתוך הלילה.

יום שבת, אני יכולה להתאפק, הכול יכול לחכות לראשון, הכול בסדר, אני אלך לישון ולא אתעורר בתל אביב, והכול בסדר, אני יכולה, יום שבת.

אני אוהבת את איך שהפנים שלך משתנות לגמרי כשאת מחייכת, הנחיריים עולים כלפי מעלה והאף הופך קטנטן ומשונן ומצחיק והקמטים הקטנים מסביב לעיניים יוצרים קרני שמש, הלחיים תופחות ועולות מעלה וכולך נראת כמו ילדה קטנה בבת אחת.
אני אוהבת את הנמשים שלך, שלפי האגדה המשפחתית הופיעו אחרי שסבתא לקחה אותך לים ושרפה לך את הצורה בנסיון להפוך אותך לצברית אמיתית.

אני אוהבת את האצבעות הלעוסות שלך שמסגירות את כמה שאת פיג'טי, ולא מושלמת, ומלאה באנרגיות, ומחשבות, והרגלים קטנים ואובססיביים, ממש כמוני.

ואני אוהבת את הצחוק שלך, נמוך ועמוק ולא מרוסן ורם ושבור מעט, ואמיתי.
אני אוהבת את איך שאת ממלמלת שטויות מתוך שינה, ממציאה מילים, מקשקשת בשילוב של עברית אנגלית וג'יבריש.
אני אוהבת את איך שאת צווחת בקול גבוהה כשאני מדגדגת אותך, כמו ילדה קטנה ומצחיקה, קול כול כך גבוהה שאני בטוחה שכול הכלבים בשכונה שומעים, כול כך גבוהה שאני לא יכולה להפסיק לצחוק.

אני אוהבת איך שאת סבתא פולניה קטנה שזועקת "אוי ואוי!" ונבהלת ושואלת אם אני בסדר כול פעם שאני נכנסת בתוך רהיט/מפילה על עצמי משהו/מועדת/עושה רעשים חשודים.
אני אוהבת איך שאת נותנת לי להיות הכפית הגדולה ומושכת את היד שלי ומצמידה לציץ השמאלי שלך, ואני הכי אוהבת להרדם ככה, עם האף בעורף שלך.

ואני אוהבת את הריח שלך, מתקתק ורך ומוכר בצורה משונה כלשהי, ויחד עם זה ייחודי רק לך.
אני אוהבת את איך שאת גומרת, בתוכי או בתוך הפה שלי או על האצבעות שלי, את איך שהגוף שלך נמתח ורוטט כמו מיתר ואז משחרר גלים של עונג, גלים אנרגטיים מוחשיים לגמריי שהגוף שלי שותה לתוכו בצמאון והאנרגיה שלך כול כך נעימה לי, אני יכולה להרגיש אותה ממלאה אותי, להרגיש את עצמי שואבות אותך לתוכי עד טיפת העונג האחרונה.

אני אוהבת את הטעם שלך, חמצמץ ועדין, רך ורענן, לפעמים אני בכלל לא רוצה להזדיין, רק לטעום אותך ולהרגיש קרובה.
אני אוהבת את העור שלך, את הרכות שלך, את השבריריות שלך, ואת איך שאת חושבת שאת גדולה ורחבה וחסונה, ויש בך כוח וחוסן, אבל הרכות שלך, הדקיקות והעדינות שבך, היופי הנסתר הזה שאת לחלוטין לא מודעת לו, ממלכה סודית בה אני מרגישה את עצמי חלוצה ומגלת ארצות, הנשיות הפראית שלך, הטריה, הלא מודעת, הנקיה והטבעית, נסתרת מהעין ובו זמנית כה ברורה וערומה ויפה.

אני אוהבת את המגע שלך, את החום שבו, את התשוקה שבו, את הרוך והסמכותיות, את ההתמסרות והשטלתנות שיש בך בו זמנית, את היכלות שלך להיות בשילטה ולאבד את הראש בו זמנית, את איך שאת גורמת לי לציית לך ונותנת לי לקחת אותך ללא צל של סטירה פנימית.
אני אוהבת את איך שאת גורמת לי לגמור, כי אני מרגישה בטוחה מספיק כדי לאפשר לעצמי לאבד שליטה, כי יש לך סבלנות להעניק לי, בלי לחץ, באהבה, בהנאה, כי התשוקה שלך אליי גורמת לי להיות סבלנית לעצמי ולגוף שלי.

אני אוהבת את איך שאת מעירה אותי, את הצליל של הקול שלך על הבוקר, את איך שאת מתחשבת ועדינה כי את יודעת שקשה לי לקום.
אני אוהבת לדבר איתך שעות על הכול, אני אוהבת את איך שאני יכולה להיות כנה איתך, איך שאני מרגישה מחוייבת לומר תמיד את האמת, גם כשכואב או מפחיד או שניהם, אני אוהבת את המחוייבות הזו שלי להיות תמיד אני כשאני איתך, לטוב ולרע, רק אני, בלי לייפות, בלי להסתיר, בלי לשנות, בלי להתאים, להתחנחן או למצוא חן.

אני אוהבת את איך שאת לא מושלמת, את איך שאת אנושית, את איך שאת קטנה וגדולה ופחדנית ואמיצה ורכה וקשה וחזקה ופגיעה ונזקקת ועצמאית ותמימה וחכמה וביקורתית ומפרגנת ובלתי אפשרית ונוחה והיי מייטננס וצנועה וכול כך מלאה בסטירות קטנות וגדולות וייחודית ולא דומה לאף אחת ולפעמים דומה לי נורא.
אני אוהבת את החברות שלנו, את הנפש שלך, את היכולת של שתנו למצוא זו את זו, כול פעם מחדש, גם כשכול השבילים מסתבכים והכול נראה מבולבל ומבולגן וחסר תקווה, את היכולת לעצור ולהקשיב, את היכולת לומר את המילים הנכונות, את החסד המסתורי שביננו שמופיע גם באפלה הכי סמיכה.

אני לא יודעת מה יהיה, לפעמים את משגעת אותי, אני יודעת שלפעמים אני משגעת אותך, אני יודעת ששתנו קצת משוגעות, אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותך ושלא הייתי משנה דבר.

ואני בוחרת להשיך לבחור אותך, כול יום מחדש, ואף אחד מהימים האלה הוא לא מובן מאילו, אף אחד מהם הוא לא פשוט, ובין כול הדברים שמשתבשים, שלא נראים כמו שציפינו, שמקשים על החיים, בין כול ההפתעות ושיגעונות והקשיים והדילמות, אני בוחרת להמשיך לבחור, ולקחת את הכול יום ביומו, ולתכנן שנתיים קדימה אבל לא לדעת מה יביא מחר, ולא לזלזל בדבר, ולזכור מה חשוב ומה שולי, ולדעת מי את ומי אני, ולהבין שהמון עוד לא ידוע, שכלום לא בטוח, ולבחור להאמין, גם כשמפחיד, ומשהו בתוכי מרגיש נכון ושליו, גם כשכולי צווחת באימה.

אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותי, אולי אני משוגעת, אולי אני פשוט חיה, אולי קצת משניהם.
ואני בסדר גמור.

החיים שלי מאוד מוזרים לאחרונה, יוצא לי לתההות המון - מה בעצם מרכיב זהות? האם אנחנו לא יותר מקולאז' משונה של מקומות שהיינו בהם, דברים שקרו לנו, דברים שקרו סביבנו פלוס הראקציה של כול אלו עם הסביבה הנוכחית? האם משנה מקום משנה זהות? האם משנה זהות משנה מזל?

כבר חודש שאני ערומה לגמרי, ערומה מכול הדברים שחשבתי שהרכיבו את מי שאני, כבר חודש שאני לא הלסבית הבוהמיינית המשוררת הסמולנית התל אביבית המהורהרת, כבר חודש שאין חומוס בשוק הכרמל, ג'ויינט אצל "י" על הספה, שיחות נפש עם המהמם במספרה, קניות בשוק לוינסקי, הליכות ליליות ברחובות תל אביב, הפגנות, חדשות, שיחות רוויות געגוע בוידאו עם דפי, דפי ישנה לצידי כול לילה, בסקייף יש עכשיו רק את אימא, כבר חודש שלא צפיתי בחדשות, הפסקתי לעשן, אתמול הסתפרתי קצר ואני שוב נראת כמו ילד רוסי שחיף (בינתיים, אני מקווה שהפסקת העישון לא תגמר בהשמנה טראגית) האם אני שונה?

לפעמים נדמא לי שכן, לפעמים נדמא לי שלא, רוב הזמן אני חושבת בזעזוע שהחיים זה לא מה שהבטיחו לנו בספרות היפה, אולי הם פשוטים יותר, אולי מורכבים יותר, אולי עוד לא הבנתי משהו, אולי עוד לא הבנתי המון דברים, ואולי זה משהו שמבינים בכלל רק על ערש דוואי?

חודש קשה עבר על כוחותנו, על כוחותיי, על השקפותיי, חודש מלא טלטלות.
זה לא פשוט להיות כלה בהזמנה, מייל אורדר ברייד, לא פשוט לעבור מלרצות ולחלום ולקוות ללחיות יחד, בבת אחת, זה קצת כמו נישואים של פעם - לוקחים זוג צעיר ומלא תקוות, תוקעים אותו בבית אחד, מערבבים, מוסיפים קשיים כלכליים, חיים, התמודדויות רגשיות, הרגלים ישנים, גמילות חדשות, תובנות, כעסים, פצעים ישנים, מערבבים חזק חזק עד שהעיניים יוצאות מהחורים וטהה דהה - או שזה עובד או שלא, אין באמצע, אין פוס, אין לרוץ לבכות לחבר'ה, אין לסנן טלפונים, אין הפסקות, אין הזדמנויות שניות, דה טיים איז נאו.

ומי אני באמצע כול זה? מה באמת לקחתי איתי חוץ מ28 קילו בגדים ופיציפקס? מהם החלקים ה"טובים" שלי? לפעמים זה מרגיש נורא טוב להיות ערומה ככה, חסרת יומרות, מחוץ למרוץ המגניבות התל אביבי, מחוץ למשחק המחנאיים הפוליטי של ישראל, מחוץ לבוהמה, מחוץ למעגל הכותבים הנויירוטי, מחוץ לשיח הקהילתי הצווחני, ערומה מכול הרעש, מכול הקקי, לא הולכת לפתיחות, גם לא לסגירות ולא להשקות ולא להנחתות, לא משתתפת בפגנות, לא כותבת טוקבקים, לא שמה זין, לא מעוניינת, נוט אטנדינג, ליב מי דה פאק אלוון, אני באוז, לכו לכול הרוחות פינת פרישמן.
ולפעמים אני תוהה מה נשאר? מה נשאר ממני? מי אני עכשיו? מי אני הולכת להיות? מי אני הולכת להיות בעוד שנה מהיום? האם אני הולכת לחבב את הבחורה הזו? האם היא תהיה שווה בעיניי? האם היא תהיה נאהבת? מי היא הולכת להיות? מי הייתי קודם, כשכול הרעש עוד נכח בחיי? האם אני הולכת לשרוד את כול זה בשלום? אין לי תשובה, למעשה אין לי תשובות לכלום, אני לא יודעת מה הולך להיות בחודש הבא, אני לא יודעת מה יקרה בעוד חצי שנה, אני לא יודעת מה הולך להביא מחר, אני אפילו לא תמיד יודעת מה עובר על האישה שישנה לצידי, מה אוכל אותה כשהיא ואמרת שהכול בסדר אבל נאנחת בשנתה?

ואני מפחדת, כן, אני מפחדת לעיתים ממש קרובות, אני מודה, אני פוחדת מהעתיד לבוא, אני פוחדת מהלא נודע, אני פוחדת שמה אני מפספסת משהו, לא רואה משהו, לא לוקחת משהו בחשבון, אני מפחדת לאבד אותה, מפחדת לאבד את עצמי, מפחדת לאבד משהו חשוב שאינני יודעת מהו, מפחדת להתאכזב, מפחדת לאכזב, מפחדת להיפגע, מפחדת להיות פחדנית.
היא לא כתבה כבר חודש, גם זה מפחיד אותי, המון דברים נאמרו החודש, חלקם מפחידים אותי נורא, חלקם פגעו בי, חלקם פתחו את עיניי, חלקם שינו לנצח את איך שאני רואה את העולם היום, כול זה בטוח ישתנה בשבוע הבא. מה הנקודה שלי? אין לי אחת אני מניחה, אני מקווה לטוב ולא לוקחת שומדבר כמובן מעילו, אני מביטה בעצמי דרך זכוכית מגדלת, לפעמים זה מפחיד, לפעמים יפה נורא, לפעמים יפה ומפחיד ונורא ועושה לי חשק לברוח ואין לאן כי לא משנה איפה היה - אני תמיד היה שם, עם אותם סימני שאלה.

פעם חשבתי שככול שמתקרבים לגיל 30 ככה מגלים יותר ויותר תשובות, אני חושבת שאני מתחילה להבין שככול שמתקרבים לגיל 30 מבינים שיותר ויותר שאלות בחיים ישארו פתוחות לתמיד.
אז אני ממש מקווה שבעוד שנה מעכשיו אני הולכת להיות אישה אהובה ויקרה וחשובה ונחשקת בעיצומו של פרץ גדילה וצמיחה והתחדשות.
בינתיים קר לי בעורף ומדי פעם יש לי קרייבינג מטורף למנת ניקוטין קטנה ויש המון שאני עוד לא יודעת, ויש המון שאני תוהה אם אי פעם אדע.

שיהיה טוב.