אני אוהבת את איך שהפנים שלך משתנות לגמרי כשאת מחייכת, הנחיריים עולים כלפי מעלה והאף הופך קטנטן ומשונן ומצחיק והקמטים הקטנים מסביב לעיניים יוצרים קרני שמש, הלחיים תופחות ועולות מעלה וכולך נראת כמו ילדה קטנה בבת אחת.
אני אוהבת את הנמשים שלך, שלפי האגדה המשפחתית הופיעו אחרי שסבתא לקחה אותך לים ושרפה לך את הצורה בנסיון להפוך אותך לצברית אמיתית.
אני אוהבת את האצבעות הלעוסות שלך שמסגירות את כמה שאת פיג'טי, ולא מושלמת, ומלאה באנרגיות, ומחשבות, והרגלים קטנים ואובססיביים, ממש כמוני.
ואני אוהבת את הצחוק שלך, נמוך ועמוק ולא מרוסן ורם ושבור מעט, ואמיתי.
אני אוהבת את איך שאת ממלמלת שטויות מתוך שינה, ממציאה מילים, מקשקשת בשילוב של עברית אנגלית וג'יבריש.
אני אוהבת את איך שאת צווחת בקול גבוהה כשאני מדגדגת אותך, כמו ילדה קטנה ומצחיקה, קול כול כך גבוהה שאני בטוחה שכול הכלבים בשכונה שומעים, כול כך גבוהה שאני לא יכולה להפסיק לצחוק.
אני אוהבת איך שאת סבתא פולניה קטנה שזועקת "אוי ואוי!" ונבהלת ושואלת אם אני בסדר כול פעם שאני נכנסת בתוך רהיט/מפילה על עצמי משהו/מועדת/עושה רעשים חשודים.
אני אוהבת איך שאת נותנת לי להיות הכפית הגדולה ומושכת את היד שלי ומצמידה לציץ השמאלי שלך, ואני הכי אוהבת להרדם ככה, עם האף בעורף שלך.
ואני אוהבת את הריח שלך, מתקתק ורך ומוכר בצורה משונה כלשהי, ויחד עם זה ייחודי רק לך.
אני אוהבת את איך שאת גומרת, בתוכי או בתוך הפה שלי או על האצבעות שלי, את איך שהגוף שלך נמתח ורוטט כמו מיתר ואז משחרר גלים של עונג, גלים אנרגטיים מוחשיים לגמריי שהגוף שלי שותה לתוכו בצמאון והאנרגיה שלך כול כך נעימה לי, אני יכולה להרגיש אותה ממלאה אותי, להרגיש את עצמי שואבות אותך לתוכי עד טיפת העונג האחרונה.
אני אוהבת את הטעם שלך, חמצמץ ועדין, רך ורענן, לפעמים אני בכלל לא רוצה להזדיין, רק לטעום אותך ולהרגיש קרובה.
אני אוהבת את העור שלך, את הרכות שלך, את השבריריות שלך, ואת איך שאת חושבת שאת גדולה ורחבה וחסונה, ויש בך כוח וחוסן, אבל הרכות שלך, הדקיקות והעדינות שבך, היופי הנסתר הזה שאת לחלוטין לא מודעת לו, ממלכה סודית בה אני מרגישה את עצמי חלוצה ומגלת ארצות, הנשיות הפראית שלך, הטריה, הלא מודעת, הנקיה והטבעית, נסתרת מהעין ובו זמנית כה ברורה וערומה ויפה.
אני אוהבת את המגע שלך, את החום שבו, את התשוקה שבו, את הרוך והסמכותיות, את ההתמסרות והשטלתנות שיש בך בו זמנית, את היכלות שלך להיות בשילטה ולאבד את הראש בו זמנית, את איך שאת גורמת לי לציית לך ונותנת לי לקחת אותך ללא צל של סטירה פנימית.
אני אוהבת את איך שאת גורמת לי לגמור, כי אני מרגישה בטוחה מספיק כדי לאפשר לעצמי לאבד שליטה, כי יש לך סבלנות להעניק לי, בלי לחץ, באהבה, בהנאה, כי התשוקה שלך אליי גורמת לי להיות סבלנית לעצמי ולגוף שלי.
אני אוהבת את איך שאת מעירה אותי, את הצליל של הקול שלך על הבוקר, את איך שאת מתחשבת ועדינה כי את יודעת שקשה לי לקום.
אני אוהבת לדבר איתך שעות על הכול, אני אוהבת את איך שאני יכולה להיות כנה איתך, איך שאני מרגישה מחוייבת לומר תמיד את האמת, גם כשכואב או מפחיד או שניהם, אני אוהבת את המחוייבות הזו שלי להיות תמיד אני כשאני איתך, לטוב ולרע, רק אני, בלי לייפות, בלי להסתיר, בלי לשנות, בלי להתאים, להתחנחן או למצוא חן.
אני אוהבת את איך שאת לא מושלמת, את איך שאת אנושית, את איך שאת קטנה וגדולה ופחדנית ואמיצה ורכה וקשה וחזקה ופגיעה ונזקקת ועצמאית ותמימה וחכמה וביקורתית ומפרגנת ובלתי אפשרית ונוחה והיי מייטננס וצנועה וכול כך מלאה בסטירות קטנות וגדולות וייחודית ולא דומה לאף אחת ולפעמים דומה לי נורא.
אני אוהבת את החברות שלנו, את הנפש שלך, את היכולת של שתנו למצוא זו את זו, כול פעם מחדש, גם כשכול השבילים מסתבכים והכול נראה מבולבל ומבולגן וחסר תקווה, את היכולת לעצור ולהקשיב, את היכולת לומר את המילים הנכונות, את החסד המסתורי שביננו שמופיע גם באפלה הכי סמיכה.
אני לא יודעת מה יהיה, לפעמים את משגעת אותי, אני יודעת שלפעמים אני משגעת אותך, אני יודעת ששתנו קצת משוגעות, אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותך ושלא הייתי משנה דבר.
ואני בוחרת להשיך לבחור אותך, כול יום מחדש, ואף אחד מהימים האלה הוא לא מובן מאילו, אף אחד מהם הוא לא פשוט, ובין כול הדברים שמשתבשים, שלא נראים כמו שציפינו, שמקשים על החיים, בין כול ההפתעות ושיגעונות והקשיים והדילמות, אני בוחרת להמשיך לבחור, ולקחת את הכול יום ביומו, ולתכנן שנתיים קדימה אבל לא לדעת מה יביא מחר, ולא לזלזל בדבר, ולזכור מה חשוב ומה שולי, ולדעת מי את ומי אני, ולהבין שהמון עוד לא ידוע, שכלום לא בטוח, ולבחור להאמין, גם כשמפחיד, ומשהו בתוכי מרגיש נכון ושליו, גם כשכולי צווחת באימה.
אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותי, אולי אני משוגעת, אולי אני פשוט חיה, אולי קצת משניהם.
ואני בסדר גמור.
לפני 13 שנים. 7 ביוני 2011 בשעה 12:34
