החיים שלי מאוד מוזרים לאחרונה, יוצא לי לתההות המון - מה בעצם מרכיב זהות? האם אנחנו לא יותר מקולאז' משונה של מקומות שהיינו בהם, דברים שקרו לנו, דברים שקרו סביבנו פלוס הראקציה של כול אלו עם הסביבה הנוכחית? האם משנה מקום משנה זהות? האם משנה זהות משנה מזל?
כבר חודש שאני ערומה לגמרי, ערומה מכול הדברים שחשבתי שהרכיבו את מי שאני, כבר חודש שאני לא הלסבית הבוהמיינית המשוררת הסמולנית התל אביבית המהורהרת, כבר חודש שאין חומוס בשוק הכרמל, ג'ויינט אצל "י" על הספה, שיחות נפש עם המהמם במספרה, קניות בשוק לוינסקי, הליכות ליליות ברחובות תל אביב, הפגנות, חדשות, שיחות רוויות געגוע בוידאו עם דפי, דפי ישנה לצידי כול לילה, בסקייף יש עכשיו רק את אימא, כבר חודש שלא צפיתי בחדשות, הפסקתי לעשן, אתמול הסתפרתי קצר ואני שוב נראת כמו ילד רוסי שחיף (בינתיים, אני מקווה שהפסקת העישון לא תגמר בהשמנה טראגית) האם אני שונה?
לפעמים נדמא לי שכן, לפעמים נדמא לי שלא, רוב הזמן אני חושבת בזעזוע שהחיים זה לא מה שהבטיחו לנו בספרות היפה, אולי הם פשוטים יותר, אולי מורכבים יותר, אולי עוד לא הבנתי משהו, אולי עוד לא הבנתי המון דברים, ואולי זה משהו שמבינים בכלל רק על ערש דוואי?
חודש קשה עבר על כוחותנו, על כוחותיי, על השקפותיי, חודש מלא טלטלות.
זה לא פשוט להיות כלה בהזמנה, מייל אורדר ברייד, לא פשוט לעבור מלרצות ולחלום ולקוות ללחיות יחד, בבת אחת, זה קצת כמו נישואים של פעם - לוקחים זוג צעיר ומלא תקוות, תוקעים אותו בבית אחד, מערבבים, מוסיפים קשיים כלכליים, חיים, התמודדויות רגשיות, הרגלים ישנים, גמילות חדשות, תובנות, כעסים, פצעים ישנים, מערבבים חזק חזק עד שהעיניים יוצאות מהחורים וטהה דהה - או שזה עובד או שלא, אין באמצע, אין פוס, אין לרוץ לבכות לחבר'ה, אין לסנן טלפונים, אין הפסקות, אין הזדמנויות שניות, דה טיים איז נאו.
ומי אני באמצע כול זה? מה באמת לקחתי איתי חוץ מ28 קילו בגדים ופיציפקס? מהם החלקים ה"טובים" שלי? לפעמים זה מרגיש נורא טוב להיות ערומה ככה, חסרת יומרות, מחוץ למרוץ המגניבות התל אביבי, מחוץ למשחק המחנאיים הפוליטי של ישראל, מחוץ לבוהמה, מחוץ למעגל הכותבים הנויירוטי, מחוץ לשיח הקהילתי הצווחני, ערומה מכול הרעש, מכול הקקי, לא הולכת לפתיחות, גם לא לסגירות ולא להשקות ולא להנחתות, לא משתתפת בפגנות, לא כותבת טוקבקים, לא שמה זין, לא מעוניינת, נוט אטנדינג, ליב מי דה פאק אלוון, אני באוז, לכו לכול הרוחות פינת פרישמן.
ולפעמים אני תוהה מה נשאר? מה נשאר ממני? מי אני עכשיו? מי אני הולכת להיות? מי אני הולכת להיות בעוד שנה מהיום? האם אני הולכת לחבב את הבחורה הזו? האם היא תהיה שווה בעיניי? האם היא תהיה נאהבת? מי היא הולכת להיות? מי הייתי קודם, כשכול הרעש עוד נכח בחיי? האם אני הולכת לשרוד את כול זה בשלום? אין לי תשובה, למעשה אין לי תשובות לכלום, אני לא יודעת מה הולך להיות בחודש הבא, אני לא יודעת מה יקרה בעוד חצי שנה, אני לא יודעת מה הולך להביא מחר, אני אפילו לא תמיד יודעת מה עובר על האישה שישנה לצידי, מה אוכל אותה כשהיא ואמרת שהכול בסדר אבל נאנחת בשנתה?
ואני מפחדת, כן, אני מפחדת לעיתים ממש קרובות, אני מודה, אני פוחדת מהעתיד לבוא, אני פוחדת מהלא נודע, אני פוחדת שמה אני מפספסת משהו, לא רואה משהו, לא לוקחת משהו בחשבון, אני מפחדת לאבד אותה, מפחדת לאבד את עצמי, מפחדת לאבד משהו חשוב שאינני יודעת מהו, מפחדת להתאכזב, מפחדת לאכזב, מפחדת להיפגע, מפחדת להיות פחדנית.
היא לא כתבה כבר חודש, גם זה מפחיד אותי, המון דברים נאמרו החודש, חלקם מפחידים אותי נורא, חלקם פגעו בי, חלקם פתחו את עיניי, חלקם שינו לנצח את איך שאני רואה את העולם היום, כול זה בטוח ישתנה בשבוע הבא. מה הנקודה שלי? אין לי אחת אני מניחה, אני מקווה לטוב ולא לוקחת שומדבר כמובן מעילו, אני מביטה בעצמי דרך זכוכית מגדלת, לפעמים זה מפחיד, לפעמים יפה נורא, לפעמים יפה ומפחיד ונורא ועושה לי חשק לברוח ואין לאן כי לא משנה איפה היה - אני תמיד היה שם, עם אותם סימני שאלה.
פעם חשבתי שככול שמתקרבים לגיל 30 ככה מגלים יותר ויותר תשובות, אני חושבת שאני מתחילה להבין שככול שמתקרבים לגיל 30 מבינים שיותר ויותר שאלות בחיים ישארו פתוחות לתמיד.
אז אני ממש מקווה שבעוד שנה מעכשיו אני הולכת להיות אישה אהובה ויקרה וחשובה ונחשקת בעיצומו של פרץ גדילה וצמיחה והתחדשות.
בינתיים קר לי בעורף ומדי פעם יש לי קרייבינג מטורף למנת ניקוטין קטנה ויש המון שאני עוד לא יודעת, ויש המון שאני תוהה אם אי פעם אדע.
לפני 12 שנים. 6 ביוני 2011 בשעה 10:11
