המון זמן שלא כתבתי פה, המון, אולי שנה, אני לא בטוחה ומתעצלת לבדוק, אני עדיין נכנסת, קוראת בקביעות איזה 3 בלוגים ולא אומרת מילה, מדי פעם אני מקבלת הודעות קצרות שמבקשות לדעת מדוע אני שותקת, מדוע אני שותקת?
עדכון פרקטי: כבר חודשיים שאני מעבר לאוקיינוס(ים), חורף סוף סוף מתחיל פה, אני עובדת, העבודה הראשונה שלי כמהגרת, זה קצת מרגיש כמו צבא, בוט קאמפ שמלמד אותי ללא פשרות איך הדברים מתנהלים פה, בימים הראשונים בכיתי ללא סוף, אחר כך התרגלתי, כיום לוקח לי כעשר דקות להגיע לרכבת, כבר לא מסתבכת בין הרציפים, כבר לא הולכת לאיבוד, כבר מוצאת את דרכי בקלות גם בעיר הגדולה ולא רק בפרוור המנומנם והקטן שלנו, מכניסה כסף הביתה, עושה סידורים, הימים עוברים באינגליש מצוחצחת והמבטא שלי בלתי ספציפי ומבלבל, אנשים מניחים שאני מאנגליה, אני אוהבת לזעזע אותם ולהודיע שאני מגיעה הנה היישר מהמידל איסט, לאט לאט נרקמות חברויות, החיים נכנסים לסוג של שגרה, אפילו אימצנו עוד כלב, הוא פיצפון וג'ינג'ון ומתוק שזה לא ייאמן.
יש ימים שאני מרגישה סופר מבורכת: הנה השגנו את הפרס המיוחל, הקוסם מארץ אוז החליט להעניק לי תושבות קבע בזרועות אהובתי הנהדרת, העבודה הראשונה שלי, קשה וסוחטת ככול שתהיה מכניסה מספיק כסף כדי שנוכל לא לספור באימה כול דולר ולפחד שלא נצליח לשלם שכ"ד, שלא תבינו לא נכון, אנחנו עדיין רחוקות מרווחה כלכלית, אני לגמרי אדמינסיסטראטורית צוורון כחול, תשע שעות ביום על הרגליים, דרס קוד מהזן הלא סקסי בעליל - חצאית עיפרון שחורה באורך עד הברכיים שגדולה עליי במידה(בכוונה, אחרת החלק של התשע שעות על הרגליים הופך קשה יותר), נעליי בובה שטוחות ומעורות של הלייף (הלקסיקון של הזוגה מחלחל) שהיו למעשה בין הדגמים הנאים ביותר שהיה ל"פיי לס שוז" להציע, חולצת משי בצבע חרדל וג'קט מחויט שנסגר על זיפר (!) (וחייב תמיד להשאר סגור) שמצליח גם לא להסגיר מעולם את צבעו המדויק (זה שחור או חום אתם שואלים? אלוהים יודעת) וגם להראות במידה ארבעים אפילו שהוא 8. אני נראת כמו שומרת צניעות בפנימייה התנכית בגליל, אבל, התלבושת הזו גרה בלוקר בעבודה, ובשעות המעטות שבהן אני בין לבין, אני יכולה לטרוף את כול הגרביונים המודפסים ושמלות הווינטאג' והמגפיים הכבדות והתכשיטים הפאנקיסטיים והצעיפים הצבעוניים שבא לי, אז זה צבע, צבע, צבע!!! מתי שרק אפשר, וזה מאוד נחמד להכניס כסף, מספיק כסף שנוכל לשלם חשבונות וסופר, בית מרקחת, חנות יד שניה מדי פעם ואפילו דינר דייט בחוץ פה ושם, הזוגה ממשיכה לעשות כמה משמרות במהלך השבוע , אחרי הלימודים, ובין שתינו אנחנו איכשהו מצליחות להחזיק בית ושתי כלבים, זה לא מעט בכלל, זה די יפה, וחוצמזה היא, אפילו שאנחנו לא ממש מצליחות לדחוס יותר מדיי זמן איכות ביחד, בעיקר כי צריך גם לישון מתישהו, עדיין, אני זוכה ללכת לישון איתה כול לילה, לרבוץ במיטה ולראות סרטים, לספר לה את קורות היום, להתקשקש יחד במטבח, למזמז אותה בסלון ובכלל אני יכולה אפילו סתם להרים לה טלפון במהלך היום, בלי צורך בסקייפ אפילו. אני מבורכת לגמרי.
ויש דברים שגורמים לי להרגיש תלושה ומבוהלת, מהגרת, מפגרת, אוקוורד חברתית, לא מבינה את המנטליות עד הסוף, פאניקה! זה בא והולך, כמו המון דברים, נראה לי שזה גם טבעי, למרות שמה זה "טבעי" או "נורמאלי" בכלל? אם זה קורה אז זו עובדה וצריך להתמודד עם זה, לא באמת יש צורך לאתר את זה על איזשהי סקאלה של חוויות אנושיות לגיטימיות פחות או יותר.
ןעדיין לא עניתי על השאלה "מה קרה לבלוג?", אני לא יודעת אם יש תשובה אחת בכלל, עייפות? ריבוי התרחשויות שהאפיל על הצורך לתעד? הבלוג "נשרף" והפסיק להיות מפלט סודי? כול אלו יחד פלוס עוד כול מיני? סביר להניח שכן, וקצת לא, ועוד כול מיני.
ואם אני רוצה להחזיר לעצמי את המפלט הזה אולי אני בכלל לא צריכה להתעסק בשאלות האלה? אני הולכת להיות קצת כמו פרק של אקס פיילס ולומר "האמת נמצאת אי שם" ועכשיו אם תסלחו לי אני הולכת להתקלח וללכת לרופא, יש לי שפעת ואני צריכה ממנו פתק, ממש כמו בימי בית ספר.
