התחשק לי לשתוק קצת, לשמור לעצמי, לאגור, לסדר בצנצנות שמנמנות עגולות על המדף ואת כול מה שלא נדחס - לדחוף לכיסים כמו שקיות ממתקים, והכול בשקט.
חודש שלם נמחק מהארכיון, החלטתי שלא לשחזר, למה? לא יודעת, היה טוב, היה רע, היה לא כזה נורא והיה כול מה שבאמצע, אבל לא בא לי לשחזר תיעודים, שגוגל ישמור אותם לעצמו במטמון, אני מעדיפה להמשיך קדימה.
החלון הגדול בחדר שלנו חושף כביש צר עליו מתגלגלות עשרות מכוניות, שעת החזרה מעבודה, מעל השבים המנומנמים שמיים כחולים אפורים שאו טו טו יורידו עלנו מים רכים בטיפות קטנות במיוחד, כאילו יש למעלה איזו מסננת מיוחדת ששוברת את טיפות הגשם לגודל אקסטרה ידידותי למשתמש. אולי זה במסגרת ההתחשבות המיוחדת בתושבי ממלכת ה"אל דאגה"?
עוד כמה שבועות ואני אצתרך לשוב לארץ הדאגות הבלתי פוסקות, ואנחנו שוב נספור ימים עד שנוכל להירדם מחובקות ולנשום גו ועורף מנומנם ולהידבק עור חם לעור קר עד להשוואת הטמפרטורה לכדי דביקות משותפת.
ומה זה כמה חודשים של געגועים לעומת כול שנות הביחד שיגיעו אחריהם? אנשים מנהלים מערכות יחסים טרנס אטלנטיות של שנים, ואת? כמה חודשים של המתנה מבאסים אותך? יאללה יאללה, צרות של עשירים! זו אני הכמעט בת שלושים אומרת לי.
בת החמש שבתוכי מזועזעת, היא רוצה הכול כבר עכשיו, מיד, אינסטנט, ללא שהות, היא שונאת לחכות, שונאת להתגעגע, שונאת לקחת את הזמן, שונאת הגיון של גדולים, והכי היא שונאת להשאר אחת על אחת עם חרדת הנטישה שלה.
אני מנסה לדאוג יפה יפה לשתיהן, לגדולה ולקטנה, וכך יוצרת לי עוד פיצול ביניים, זה מצחיק איך שלנפש באימת אין קצוות, וכול פעם שנדמא שמצאת בה פינה, היא נפרסת לעוד כמה מטרים טובים ויוצרת עוד חלל של הכלה, חומר אינסופי ובלתי מדיד, פעם זה היה מפחיד אותי, היום זה מרתק.
ויש בי עוד המון מילים טובות ורכות, ושמחה ואהבה ותשוקה ורגעי נחת, אבל לא בא לי לתת להן צורה של אותיות משוננות, לא רוצה להפוך מחשבות לצלילים וצלילים למילים ומילים לעירום, רוצה להחזיק את השמש הקטנה שלי קרוב ללב, ככה, בתוך החזייה, מתחת לגופייה ולסוודר, פרטית וחמימה.
אז אני אשתוק עוד קצת, ואשתמש בעזרים אודיו ויזואליים במקום.
לפני 13 שנים. 8 בספטמבר 2011 בשעה 5:40
