6 ימים משונים עברו על כוחותנו בגולה, במהלך השבוע הזה מצאתי את עצמי נזכרת שוב ושוב בשנת 1990, שנת העלייה לארץ, הכול, אבל הכול חדש לגמרי ושומדבר לא מובן מעילו, אפילו המים שונים, בחיי.
השבוע הזה היה משונה, מופלא ומלא אימה.
נכון לא היו יותר מדיי מוזרויות וסוג של החלקנו לתוך המערכת היחסים הזו, הספקנו להזדיין, לריב, לבשל, להתארח אצל חברות, לפתוח חשבון משותף, להירשם ב"משרד הפנים" המקומי כידועות בציבור, לדבר על כול דבר קטן 7 פעמים ביום ולפחד, לפחד, לפחד.
היא קצת מטריפה אותי פה ושם, כי היא קונטרול פריק, כי היה לה קשה לשחרר ולתת לי לבשל (שרפתי טוסט פעמיים והפכתי לחשודה מיידית שמועדת לשרוף את המטבח) כי אני מתקשה לגמור בלי עזרים רוטטים מה שגורם לה להיכנס לחרדות ביצוע (בחיי שאת עושה הכוווול מהמם מאמי, בחיי אלוהים) כי הלימודים תובעניים וקשים והיא נלחצת שהיא לא מבלה איתי מספיק זמן, כי אני רוצה לחזור לכאן על ויזת סטודנט והיא רוצה להיות בטוחה שאני באמת רוצה ללמוד פה, כי העניינים הכלכליים מלחיצים, כי מזג האוויר מטורלל, כי אני עדיין בג'ט לג', כי החיים זה לא פיקניק, וביעקר כי כול זה דורש המון מחוייבות הדדית ולא מעט עבודה קשה והשקעה.
אז יש המון לחץ ואי וודאות, ואי וודאות יוצרת עוד לחץ, ובין עשרות השיחות על הכול ולא כלום קל ללכת לאיבוד ולהתחיל להשתגע, לפעמים נדמא לי שאני באמת משתגעת, לפעמים אני מרגישה שרק עצם הנוכחות שלי מסבכת לה את החיים, לפעמים נראה לי שהיא סתם דאגנית כפייתית יותר גרועה ממני, לפעמים אני מתרגזת נורא, במיוחד כשהיא מציגה את בואי לכאן כסוג של הקרבה אדירה שעשיתי בישבילנו, ואני? אני טרם הבנתי איפה אני חיה, תרתי משמע, אוז נחמדה וענקית ויפה נורא, האנשים ידידותיים, העיר יפיפיה, השמש זורחת ואז בורחת כול 20 דקות והמחשבות לא מפסיקות לרוץ לרגע.
האם אני באמת רוצה ללמוד ולחיות פה? למה לא בעצם? ומה קושר אותי לארץ יותר מלכול מקום אחר בעולם? מנטליות ההתנגדות הנצחית? ההתמכרות הפסיכוטית לזוועה בחדשות? הקיטורים האינסופיים על החום והפוליטיקה והמצב הכלכלי? מהגרת בת מהגרת, הבית הוא בכול מקום ובשום מקום, מאז ומעולם.
ובעיקר אני עושה את כול זה כי אני חפצה בחיים איתה, נכון, אוסטרליה היא מקום נחמד מאוד, באמת, רמת החיים גבוהה, המים רכים, השמיים יפים ויש שפע אדיר של ירוק בעיניים, אבל יהיה מפגר מצידי שלא להודות - הסיבה העיקרית היא נערה אחת שרוכית ומנומשת שבכמעט חצי שנה האחרונה הפכה לחצי מחיי, החצי השני הוא שלי, וכן אני אדם שלם ונבון, מלא רצונות ושאיפות וחלומות משלו, ואני אשאר כזו בכול מקום שבעולם, אבל אם רק פה אני יכולה לקבל גם אותה, אז אני עוברת, לפחות לשנתיים שלוש הקרובות.
פסיכית? אולי, לוקחת סיכון? סביר להניח, האם אני יכולה שלא? אין מצב שבעולם.
אני ילדה קטנה זקנה להחריד, אני משוגעת מחושבת ובעיקר אני זה הרגע יצאתי מכלא הפחד של עצמי, ובחיי שנמאס לי לגמרי לנסות להנדס את חיי ע"פ הבחירות ה"בטוחות" ביותר, או לנסות להיות חכמה יותר מכולם ולחזות את העתיד מראש, ונמאס לי לרסן את עצמי עם כול צעד, לפחד להיות טו מאץ', לפחות לטעות, לפחד מעצמי.
כן, אני עד כדי כך אוהבת אותך שאני משנה את כול חיי 180 מעלות, ואני עושה את זה בשמחה ובפחד, בזהירות ובספונטניות, עם המון מחשבה וזיק של טירוף, ואני לא רואה בכך כול רע, כי אני לא משנה את מי שאני, אני לא מנסה למצוא חן, אני לא מייפה את עצמי או את נפשי, לא מסתירה צלקות, לא מדחיקה רצונות, לא מוותרת על חלומות, לא פוחדת לומר את האמת, לא פוחדת לומר שאני פוחדת, ובכול זאת, ממשיכה הלאה.
וכן, שומדבר לא מובן מעילו, ושומדבר לא ידוע מראש, והכול יכול להיות ולהתרחש, אבל אני לא הולכת לתת לפחד להכתיב את החיים שלי יותר.
אז סידני, באר שבע, ניו יורק, ברלין, ירושלים, איי דונט גיב איי ראטס אס כמו שאומרים פה, כול עוד אני שלמה ומאושרת ואהובה ואוהבת, כול עוד החיים שלמים וטובים, הם לא צריכים להיות קלים או נטולי דאגות, רק מאושרים, ואת יקירתי הנוירוטית, יו מייק מי סו פאקינג הפי, גם כשאת מטריפה אותי ומחרימה לי את סכין המטבח.
&feature=related
עכשיו אני חושבת שאני אתלבש ואלך לבקר אותה בפאב, ואשתה קצת עם האוזיס, ואהנה מחפיסת הסיגריות האחרונה שלי, לפני שאני מפסיקה לעשן, יאפ, דאטס רייט, יו הרד מי.
השעה פה מתקרבת לצהרי היום, אני כבר אחרי 2 כוסות קפה, ארוחת עשר, טיול ארוך עם הגמדון בשכונה ומקלחת.
אני חייבת לציין - המים פה זה משהו משהו, בחיי, פרוותי רכה ומלאת ברק 😄
הטיסה הייתה ארוכה נורא אך לא מאוד מייסרת, איכשהו התמזל מזלי וישבתי לבד כול הדרך (גם לתאילנד וגם לסידני משם) אז נמנמתי בשלווה על 2 המושבים ואפחד לא עשה לי פרצופים כשקמתי להשתין, מה עוד אפשר לבקש בטיסה של 25 שעות?
כול הדרך ציירתי בראש מיני תסריטים אפשריים, חשבתי שנהיה נבוכות, שיקח זמן "לשבור דיסטנס", שיהיה קצת מוזר, ואולי נתחבק, ואולי נפחד להביט זו על זו, ואולי ואולי ואולי...
כשיצאתי סוף סוף מהבידוק קיבל את פניי יצור ארוך, דק, חייכן ויפיפה, לא חשבתי שזה אפשרי בכלל, אבל כן, היא אכן הרבה הרבה יותר יפה במציאות הלא מפוקסלת, את הדרך הביתה במונית בילינו אוחזות ידיים, צמודות ברכיים וחסרות אוויר, והנהג נסע על 20 בקושי וסידר מדי פעם את הראי כדי להציץ עלינו, חצוף אבל אני לא מאשימה אותו, גם אני הייתי בוהה בנו לו הייתי רואה מהצד.
אז לא אוקוורדנס ולא נעליים, אחרי מקלחת זריזה וכמה התארגנויות בבית מצאנו את עצמנו במיטה ובחיי שגם חמישים שעות טיסה היו שוות את זה, אחרי זה היא הייתה צריכה לרוץ לבית ספר ואני נשארתי לנוח ולהתאקלם ובערב שתינו תה עם השותפה הסופר נחמדה והלכנו לטיול קצר בנהר, בין לבין לא הצלחתי להוריד ממנה את הידיים לשניה, וגם בלילה כשהיא כבר נרדמה מותשת מצאתי את עצמי ממזמזת אותה מתוך אינסטינקט, הבוקר היא שוב איחרה לבית ספר, אני אצתרך ללמוד לרסן את עצמי קצת, כרגע זה פחות עובד לי, החדר כולו ספוג בריח שלה וכול פעם שאני נכנסת גל של גירוי מטורף וכמיהה מציף אותי, מזל שמחר מתחיל הוויקאנד ואולי אוכל לאנוס אותה ללא ייסורי מצפון בבוקר, בצהריים ובלילה גם.
הבוקר התעוררתי ופתאום קלטתי שאני לא בתל אביב יותר, מצד ימין ישנה האישה שאני אוהבת, מצד שמאל כלב קטן ושחור.
הלם קל, ג'ט לג בינוני מינוס וחיוך גדול פלוס, סו פאר סו גוד.
הרגע חזרתי מהספר שלי, הידוע יותר בכינויו "המהמם", יש משהו שהוא כמעט זן בחוויה הזו, להסתפר, להיפטר שהקצוות השרופים, להשיל עודפים, להתחדש, קצת כמו לידה מחודשת קטנה.
השעה היא רבע לאחד, בשעה זו בעוד שבוע ממש אני הולכת להיות על הטיסה אל הלא נודע, היום היה יום של רגשות מעורבים, חדשות מעורבות ותובנות לרוב.
כול הדרך לבית אמי חשבתי על מילות מפתח, מילות מפתח לחודשים האחרונים, אני חושבת שיש לי כמה.
אומץ – מהו אומץ בעצם? מושג הפכפך, כול חיי אני שומעת מאנשים אחרים שיש לי אותו, הכישרון המשונה הזה, אומץ, אני אמיצה?
בגיל 22 משהו בנפש הבודדה והמחפשת שלי השתחרר, בבת אחת, כוח עצום ואדיר שאין איך לתאר אותו, אומץ? הייתי Fearless, לראשונה בחיי הרגשתי מסוגלת, למעשה הרגשתי קסומה וכול יכולה וכאילו עליתי על גל אדיר של קסם וכוח שהבטיח לקחת אותי הרחק הרחק, לארץ החלומות המתגשמים, הרגשתי מוארת, אבל גם הייתי אבודה, הזוהר היה חזק מדי, האור בוהק מדיי, וידיי שהתרגלו לגושש בחושך היו חלשות מכדי לאחוז במטה הקסם, זה נגמר בנפילה קשה, נפילה שהותירה צלקת אדירה וכואבת, נפילה שגרמה לי לנטוש את הדבר שהנפש זקוקה לו יותר מכול – האמונה, האמונה בחיים, האמונה ביכולת שלי להיות מאושרת, האמונה בטוהר הכוונות שלי כלפי עצמי, האמונה הבסיסית ביותר בכך שגם לי יכול להיות טוב.
מאז, כדי למנוע שברון לב נוסף, צמצמתי את חיי ככול שיכולתי, כול דבר, שהאמונה היא חלק בלתי נפרד ממנו הפך לאסור ומסוכן, ניסיתי לחיות רק על פי העובדות, מגיעים מ א' ל ב' וכול מה שביניהם הוא מתמתיקה, העובדות היבשות מכתיבות את הדרך והשביל הוא חישוב מדויק של צעדים מדודים, הפכתי למונה פסיעות, בין לבין מתתי אלפי מיתות מייסרות, בין לבין האבל הכבד על מות הקסם כרסם בשקט ובנחישות את כול חלקיי החיים, לאט לאט הכול הפך למפחיד, החיים עצמם הפכו למסכת של אימה, כול כך הרבה יכול להשתבש, כול כך הרבה רע יכול לקרות, מה מבדיל אותי מכול אותם האנשים שזוועות בלתי ניתנות לתיאור קורות להם כול יום? מי אמר שהן לא יקרו לי מחר? מאיפה שואפים כוח להאמין שהחיים שלי הם לא סיוט ארוך ומתמשך? כשלא מאמינים בכלום החיים הופכים לקיום בלתי נסבל, מצד שני, זיכרון האמונה העיוורת שהובילה אותי לריסוק כול עצם בגופי לא הניח אפילו לא לשבריר של קסם להתגנב לתוך חיי.
אבל אני ברת מזל, אפילו יותר ממה שאני מסוגלת להבין כרגע, אני ברת מזל, איכשהו החיים תמיד מובילים אותי לנקודה בה עליי לבחור – האם אני חייה או אישה מתה מהלכת, אבל לא בזה המזל, כי היקום מזמן רגעי בחירה שכאלה לכולם וכול הזמן, אני ברת מזל כי עד כה הצלחתי לזהות אותם בבירור בכול פעם שהזדמנו לי, ובכול פעם בחרתי בחיים, אומרים שזהו צו אלוהי, "ובחרת בחיים", התמזל מזלי ובחרתי בהם, שוב ושוב, כול פעם מחדש.
לפני חמישה חודשים היה רגע כזה, רגע שבו היקום שוב הציע לי תיקון, כמו תמיד, במקום הכי כאוב ופצוע - האמונה, לפני חמישה חודשים ישבתי במרפסת של המכבסה וביקשתי לשנות הכול, לשחרר, להירפא, ביקשתי לבחור בחיים שוב, ביקשתי וקיבלתי, מאז, כול צעד שעשיתי דרש ממני לתרגל בידיוק את המפחיד ביותר – אמונה, אמונה בעצמי, אמונה בטוב, אמונה באהבה, אמונה בקצת קסם פשוט וטוב, אמונה בסיסית אך כה חשובה – שיהיה טוב, גם לי, אפילו לי.
אז מה זה אומץ בעצם? האומץ להאמין? פעם חשבתי שלהיות אמיץ משמע להיות fearless, והתרסקתי לאלפי רסיסים, כיום אני יודעת שאין דבר כזה חוסר פחד, והיעדרו המוחלט של פחד מצביע בעיקר על שיגעון, אבל, ללא ספק יש דבר כזה נפש חסרת פחד, ואם מגיעים למקום שבו הנפש הזו מצוותת לתודעה בריאה ואמונה בריאה, מקבלים אומץ, האומץ לחיות אפילו שזה מסוכן, אפילו שמיליון דברים יכולים להשתבש בכול רגע נתון, האומץ לחיות אפילו שבסוף תמיד מתים מזה.
אז כיום אני לא חסרת פחד, למעשה אני עדיין מעט מצולקת ועדיין די חרדתית, אבל אני אמיצה, כן, אני ללא ספק אמיצה.
תיקון – התיקון תמיד קורה בנקודה הכי כואבת, למה? כי כדי לתקן שבר צריך לגעת בו, אי אפשר מהצד, אי אפשר מרחוק, אי אפשר וירטואלית, אי אפשר בכפפות, ככה זה, כשנופלים מהאופניים הדרך היחידה לחזור לרכב היא לעלות עליהם בחזרה, כשרוצים לתקן טראומה חוזרים שוב למקום המפחיד ומדליקים את כול האורות, אין דרך אחרת להתגבר על הפחד מהחיים עצמם חוץ מלחיות אותם, גם כשזה נראה כמו הדבר הכי מפחיד ביקום. אז התיקון שלי הוא להאמין שוב, במקום הכי מפחיד, במקום שאין בו הבטחות, אין וודאות, אין מטמתיקה, כי זה הקטע עם אמונה – או שנותנים לה להיות חלק מהחיים, או שלא, לא ניתן לחזות מראש האם היא מוצדקת, לא ניתן לקבל לה ערבויות, כמו שלא ניתן לא להפריך ולא להוכיח את קיומה/ם של אלוהים כך גם לא ניתן לקבל לקבל ערבויות לכך ששווה להאמין בעצמך או בטוב שבחיים האלה, אבל האמונה עוזרת לברוא מציאות וחיים, האמונה מקיימת אותנו, היעדרה חונק וקובר אותנו תחת הריסות העבר והפחד.
אז התמזל מזלי ושוב בחרתי להאמין, לא כי אין ממה לחשוש בעולם הזה, לא כי אני מוארת או מיוחדת, אלא כי זהו טבעה של האמונה ובלעדיה העולם מצטמצם והנפש מחווירה ונעלמת, התמזל מזלי ושוב בחרתי להאמין בעצמי, להאמין ברגשות שלי, להאמין ביכולות שלי, להאמין באהבה, להאמין שהיקום לצידי, למה? כי אחרת אי אפשר, כי אחרת לא נקבל כלום, כי אחרת קירות הפחד סוגרים עליך.
אהבה – אהבה היא המון דברים, לרובם אין שום קשר להגיון ה"בריא", אהבה היא שילוב של אמונה, אומץ ותיקונים אינסופיים, אהבה היא פריווילגיה שחשבתי שנשללה ממני כבר בלידה, בחודשים האחרונים החיים הראו לי בדיוק עד כמה שטעיתי.
לפני כמעט שלוש שנים אני והאקסית האלופה חשבנו שרימינו את החיים ומצאנו אופציה שפויה ובטוחה, כול אחת מאיתנו בדרכה חשבה שהשנייה זה " ללכת על בטוח", היא חשבה שאני החלשה יותר, זו שאוהבת יותר, הרכה יותר, זו שלעולם לא תפגע, לעולם לא תעזוב, ואני, אני חשבתי שהיא השפויה, היציבה, הבטוחה, זו שלעולם לא תהפוך את עולמי על פניו, זו שלעולם לא תייסר את נפשי, זו שלאבד אותה לעולם לא יהרוג אותי.
מתוך כול הביטחון הזה נולד קשר מת, חברות צנועה, סקס פושר עד בלתי קיים, הבנה והתעמקות מינימלית וגם סיכון מינימלי, התגלמות ה dining dead, וחשבתי שאני באמת יכולה ככה, אומנם אין רגש גדול, אין תשוקה גדולה, אין חיבור גדול, אך גם לא קיים סיכון גדול לשיברון לב גדול, הכול על מי מנוחות, בטוח, שקט, מת.
לפני חמישה חודשים שוב הגעתי לנקודה המכריע בה התבקשתי לבחור בחיים, והיקום זימן לי אהבה שנראתה ממבט מתמתי בלתי אפשרית, אבל הרגיש כול כך נכון, כול כך שלם, כול כך שלי, ובחרתי להאמין בה, העזתי לבקש אותה לעצמי, כן זה מסוכן, כן זה דורש מצרכים חמקמקים כגון אמונה ואומץ, אבל כשהחיים מזמנים לך את משאלת לבך, צריך להיות באמת גוויה מהלכת כדי לסרב.
אז לפני חמישה חודשים החלטתי לאפשר לתיקון הזה להתממש בחיי, בחרתי להאמין, בחרתי להיות אמיצה, בחרתי לאהוב.
האם זה יצליח? יש לזה המון פוטנציאל להצליח, ללא ספק יש לנו נקודת התחלה מבטיחה בצורה יוצאת דופן, אבל אין ערבויות, שומדבר לא מובן מאליו או ידוע מראש, ופה בדיוק נכנסת האמונה, והפעם היא לא עיוורת, הפעם אני בוחרת בה במודע ושוב לוקחת סיכון בדיוק במקום בו כבר נפלתי נפילה כואבת וגרנדיוזית בעבר, כי רק מפה יצמח התיקון.
שפיות - אז מה אני עושה בעצם? האם אני משוגעת? הרי תכלס, אני נוסעת לארץ זרה, עם ויזה מוגבלת, מימון מוגבל והמון המון אי וודאות, זה שפוי?
מה בעצם תמיד רציתי מחיי אם לא מסע מופלא ונערה מופלאה? החיים זימנו לי את שניהם, לסרב לזה נראה לי הרבה יותר לא שפוי, ואין לי יותר מדיי תשובות לאינסוף השאלות שמתרוצצות במוחי, ואין יותר מדיי ביטחונות או ערבויות להצלחה, אבל ביקשתי לחזור להאמין, ביקשתי והיקום זימן לי את האפשרות לקבל, ושוב אני בוחרת לקיים את גדולת המצוות בעולם הזה – "ובחרת בחיים".
אני מרשה לעצמי לבחור הפעם, בלב שלם וחכם יותר, בלב למוד דרכים ומהמורות, בלב שנשבר ובחר להירפא, מרשה לעצמי לבחור להאמין, לבחור לאהוב, לבחור לחיות אפילו שזה מפחיד, כי תכלס, אין בחירה אחרת, אין אופציה שפויה ונכונה יותר, אין שום דרך אחרת לזכות במשאלת לבך, רק להאמין ולנסות, הפעם אני גם יודעת שיש לי זוג רגליים יציבות לנחות עליהן, יש לי אותי החזקה יותר ממה שאני בעצמי כנראה אפילו מבינה, ויש לי שותפה בצד השני, שרואה אותי, שאוהבת, שמאפשרת לי לאהוב אותה, שמוכנה לחיות, ממש כמוני, ושומדבר מזה הוא לא מובן מאילו, וכול זה הוא סוג של קסם מעשי שיש לו אלפי גורמים ואין לו שום הסבר לוגי מטמתי, ואיכשהו, כול זה ביחד, זה חיים, חיים שביקשתי לפני חמישה חודשים, ממעמקי נפש צמאה, רעבה ונחנקת, נפש שביקשה לבחור.
בעוד שבוע מהיום אני יוצאת לדרך, ואני בוחרת להאמין שיהיה אפילו טוב יותר משניתן לדמיין, למה? למה לא? זה מרגיש פי אלף נכון יותר מלמדוד צעדים תוך כדי עמידה במקום.
אני אוהבת אותך, אפילו שזה מסוכן לאהוב כי הלב עלול להישבר, אני אוהבת אותך וזה מרגיש הכי נכון בעולם, אני אוהבת אותך ואני מרשה לעצמי לומר את זה בקול רם ולקחת את הסיכון ולהאמין שיהיה לנו טוב ויהיה אנחנו ויהיו חיים, אפילו שלחיות זה מסוכן, לא לחיות זה פשוט בזבוז.
ואני די אחלה בסך הכול, באמת, אני שווה לפחות צלחת שלמה של ספייס בראוניז בקופי הכי הכי שווה באמסטרדם, בחיי.
וגיליתי שאני בשום פנים ואופן לא מסוגלת יותר לחיות דרך פריזמה של למצוא חן, בעיניי...אפחד למעשה.
אני חכמה נורא, באמת, לא יודעת אם בצורה ניתנת לכימות, אבל אני ללא ספק וויז, אבל, גם מסוגלת להיות נורא חסרת הגיון לפעמים, במיוחד כשאני מבוהלת והמוח שלי נתקע והופך לאו סי דייש וצווחני, זה עדיין קורה לי לפעמים.
ואני רגישה,נורא, ורואה וחשה הכול, לפעמים יותר מדיי, לפעמיים בטונים נורא גבוהים, לפעמים זה גורם לי להיעלב בצורה כה מעמיקה, בחיי, אוקיינוס שלם של דרמה, לעיתים אני מסוגלת לתת אוקיינוס שלם של חום והכלה
אני כול כך הרבה דברים, וכולם בסדר גמור, וכול מה שאני, זה כול מה שיש לי, ובין אם אני יותר מדיי או מהר מדיי, מוזר מדיי או מפחיד מדי, טוב מדיי או קרוב מדיי, פאק, גם אם אני סתם יותר מדיי, אני בסדר גמור איתי, ומה שאני הולכת לעשות עכשיו זה להישאר חברה ממש טובה של כול סך חלקיי.
P.S:but I would MUCH prefer to be good and WITH you
לפעמים אני רק צריכה להתכרבל במקום חם ולצמצם עיניים, כמו חתולה עצלה, רגעי שקט, רגעי קסם שחיים בתוכי ומעופפים באוויר, לפעמים אני מסתחררת בתוך החרדות שלי ושוכחת את עצמי לרגע, לשתיים, לכמה ימים, ואז אני נזכרת, בכול מה שגיליתי על עצמי לאחרונה, והנשימה חוזרת.
אין מילים לתאר, היום חברה טובה אמרה לי, "כרגע את פשוט מרגישה הכול בו זמנית", זה נכון, קשת רחבה כול כך של חוויות, בזמן כה קצר, בוסט גדילה מטורף וההלם שאחריו.
דברים רנדומליים שגורמים לי להרגיש טוב ברגע סטרס:
בפעם הקודמת שניסיתי לחיות, נפלתי על הפרצוף. תינוקות תמיד נופלים ישר על הפרצוף כשהם רק מתחילים ללכת, קטע כזה, כמעט חוק פיזיקלי. כיום לוקח לי 15 דקות להגיע ברגל מסוף אלנבי לגשר מעריב, יכולה אפילו בעיניים עצומות.
אין דבר כזה רגשות רעים, יש דרכים יותר מוצלחות לחוות אותם, יש פחות.
גם לי מותר שיהיה לי טוב, בחיי שכן.
אני כרגע סוג של הכול בבת אחת ונמצאת בכול מקום ובשומקום בו זמנית.
לא נותר לי אלא להיות נורא פתוחה ולחוות את זה, ולתת לחיים לגעת בי, לתת לעצמי להשתנות.
לפעמים אני פשוט מקבלת את מה שביקשתי, הערב למזלי היה ערב כזה.
בקושי יצאתי מהמשרד, הרגשתי שאני קודחת, 4 הימים האחרונים גמרו עלי בצורה יסודית מאוד, בחיי, זה התחיל מרעידת האדמה המזורגגת, שהתרחשה, איך לא, כשאקסית ביפן, בטוקיו ליתר דיוק, אז תודות לפייס ידעתי מיד שהיא בסדר, אבל ביליתי את כול היום מחוברת לבי בי סי, מעדכנת את אימא שלה, מחפשת את אחותה, שנמצאת בתאילנד בכלל, רק ליתר ביטחון, ועל הדרך בודקת מה מצב ההתראות והאם יש סכנת צונמי באוסטרליה, היום המשיך בשיחה נוראית עם מאמי ע' (חברה "משותפת", כמסתבר לשעבר), שהודיעה לי שלאור ההתפתחויות האחרונות, זה לא שהיא שופטת חלילה, אבל כן, היא שופטת, וזה לא שאני לא חשובה או לא חברה, כמסתבר קצת פחות, בקיצור I still love you, only slightly less, וכך נגמרה לה חברות.
טרם הספקתי לעכל האקסית עלתה און ליין והחליטה שאין זמן טוב יותר להיכנס בי חזיתית (על רקע ריב קודם) מה שהוביל לשבירת שתיקה של שנתיים, איכשהו, כול מה שלא העזתי לומר לה, מהפחד להכאיב לה יצא החוצה, הבדידות התמידית שחוויתי בקשר הזה, תחושת המשניות, איך מעולם לא הייתה ביננו שותפות אמתית, איך מעולם לא היו "לנו" תכניות של ממש, של ביחד, איך תמיד הרגשתי כמובן מעילו, כמשהו שיכול וצריך לחכות, והיא הבינה, היא הבינה והסכימה והתנצלה, כן היא מודעת לזה ש"המטרה" שלה גונבת את חייה, אבל היא לא באמת מודעת, היא רק מסכימה שמשהו כאן לא בסדר, עוד שנתיים בערך, כשתגמר הקריירה הספורטיבית היא אולי תבין, עד כמה היא באמת לא חייתה כול הזמן הזה.
בסוף השיחה המתישה הזו היא מצאה סוג של שלווה, וגם אני, הסכמנו בידידות שלא לדבר יותר בזמן הקרוב, סיימתי את יום שישי מותשת לגמרי, בשבת התברר לי שבטעות הברזתי מהופעה של עצמי (הקראה בפסטיבל), היה בלבול בשעות, ואני הייתי כבר כה מותשת, שאפילו לא התרגשתי מדיי, בהמשך היום דפנה נכנסה למיון עם סימפטומים משונים שנראו כמו הכול, החל בעייפות יתר וכלה בדלקת כליות, כמובן שהדבר היחיד שלא ארזה אתה היה מטען לפלא, כיוון שהאוקיינוס באמצע מפריע לי לקפוץ להחזיק לה את היד בהתראה של שעה, ביליתי את 12 השעות הקרובות בלהשתגע, בערב למרבה המזל התברר שאין לה כלום.
אני כבר לא זוכרת איך עבר עליי יום ראשון, סוג של התמוטטות מערכות כללית אני מניחה, ואת היום התחלנו במשבר קטן, לקראת אחר הצהריים התחלתי להרגיש שהגוף שלי מתפרק לחלקים קטנים ובוערים והחלטתי שאני חייבת לעשות לעצמי נעים, אז, I blew off everythingושלחתי הודעה ל "י" שאני קופצת לביקור, הדבר היחיד שרציתי היה לקרוס על הספה שלה, לקבל ג'ויינט ולהוריד מעצמי את כול הרעש המטורף הזה, ולזכות לקצת שקט והקלה, מה אומרים תמיד על זהירות ומשאלות?
הדרך להקלה כללה, כמו תמיד, התמודדות חזיתית עם כול הרעש, כשהרגשתי שהגוף שלי מרפה, החרדה צפה ועלתה, ברורה ומזעזעת, וזה הקטע בחרדה שתמיד מפליא ואתי מחדש – כשהיא מבעבעת על פניי השטח, ואני נלחמת נואשות במחשבות של עצמי, מנסה שלא להקשיב לקולות הצווחים באימה במאחורה של הראש, הכול כול כך רועש ומטושטש ומפחיד, אבל כשאני נותנת לעצמי להציף הכול לאור היום, "המפחיד מהכול" פתאום מפסיק להיות כזה, ואני נזכרת שלרוב הדברים בעולם, חוץ ממוות נגיד, יש פתרון, בדרך כלל אפילו יותר מאחד, שאני בכלל נורא בסדר, עם עצמי, שהבאתי אותי עד הלום, שלמרות הכול, יש בי שקט, שאני יכולה לסמוך על עצמי ולהירגע מדי פעם, וזה למעשה הקטע הכי חשוב, הלסמוך על עצמי, משהו שתמיד היה לי קשה איתו, כי כול חיי אני רק שומעת כמה שאני חבוטה וכמה שאני מטורללת וכמה שאני ככה או אחרת, מתישהו לאורך הדרך התפתחה הנטייה המוכה הזו, לחשוב על עצמי את הדברים האלו, להיזהר שלא להיות אופטימית מדיי, שמה אני הוזה, לא להיות אמיצה מדיי, שמה אני משוגעת, לא לקחת סיכונים, לא לעשות תכניות, לא להקשיב לעצמי יותר מדיי, לכי תתעסקי עם משוגעת.
רק שאני כבר לא היצור המוכה הזה, ואני, למרות הכול ובכוחות עצמי, הצלחתי לעשות לי המון טוב בשנים האחרונות, היום הטוב הזה בא לידי ביטוי בשקט המופלא הזה שעטף אותי כשאני עומדת על המרפסת של "י" ומצלמת את השקיעה בשוק, שקט כזה שאפילו לא מעז לטעון שאין דברים מפחידים בעולם, אבל שקט כזה שלגמרי יודע שאני בסדר, בחיי, לגמרי בסדר, אני לא מאחרת לשום מקום לא ברור, אני לא נחנקת, אני לא מבולבלת, לא שכחתי שומדבר, ולא משנה מה, אני, ברמה הגרעינית (No pin intended) בסדר, באמת באמת בסדר, בלי קשר לכלום.
אז נרגעתי, כי אני איתי, ואני די אחלה בסך הכול, לא פלדה ממוגנת, אבל גם לא הכישלון המבולבל והמבוהל שכול חיי כה חששתי להיות, אני המשוגעת הכי שפויה שאני מכירה, בסופו של יום, ואני לגמרי בסדר, ואין שום אבל היום, נעים לי ואני הולכת לישון.
השקט הזה, הוא דביק וסמיך ומתעתע, השקט הזה הוא אינסופי ורך ובתוכו, אני כבר לא בטוחה, הקול הזה, הרוק שנבלע, הנשימה שמתגברת ונעתקת, כמו נתלשת מהגוף, מי זו הייתה כרגע שגופה נקפץ ורעד? את? אני? זה משנה בכלל?
רק לפני כשעה קלה, עוד אכלנו ארוחת ערב, והבנים הביכו אותי וצחקקו , כי התלבשתי לכבודך,ואני שונאת חצאיות, כי הן גורמות לי להרגיש קצת חסרת אונים ונבוכה, אבל לבשתי אחת, שחורה וקצרה וצמודה, כי זה עושה לך נעים, וכי את יכולה לתת לידך לטיל במעלה הירך שלי, מתחת לשולחן ולחמם אותי באצבעותייך דרך התחתון הדק, והסומק הכבד שמציף את לחיי, כמעט מסגיר, בטוח מסגיר, אבל מה אכפת לי, אני מקשקשת על פשטידות, והבנים צוחקים, ואני אדומה, וכול הדרך בחזרה הרוח מלטפת את רגליי, והחצאית עולה, חושפת ביריות והירכיים שלי, צמודות אלייך, רגליי מקיפות את גופך, ואני מחבקת אותך חזק, ואנשים במכוניות ליד, מלווים אותנו במבט, ולא אכפת לי בכלל כמה ערומה ולא מהוגנת אני נראת, גם אם הקסדה לא הייתה מסתירה את פניי, גם אם הם לא היו סתם עוברי (נוסעי) אורח, אני יודעת שזה עושה לך נורא נעים, וזה מרטיב אותי כול כך שלא אכפת ל מכולם, שיסתכלו, לעזאזל איתם, שיסתכלו.
רק לפני שעה קלה, יין וצחוק, וסומק ומתיקות, ועכשיו השקט הזה, כמו חלום נרקוטי שמשתלט על גופי, שלי מי הייתה הנשימה הכבדה הזו? זו היית את או אני?
הטיפות טסות במורד גופי, מציירות עליו פס המראה, מהצוואר, בין השדיים, לאורך כול הבטן, הן נאגרות בחגורה וחלקן מצליחות להתגנב פנימה, כמעט נוגעות בקו המפשעה, והחולצה שלי פתוחה, הייתי מורידה אותה אבל הידיים קשורות מאחורי גו הכיסא, ואני רק רוצה לתת לך עוד ועוד מהעור שלי, לצייר עליו פסים דקים ולבנים, ולרגע נדמה לי שאני יכולה ממש לשמע את הלהבה של הנר מכלה אותו, והטיפות נושקות לעורי, מתערבבות בזרמים שעוברים בי, ואת עדיין לא נוגעת, אבל אני מרגישה אותך והגוף שלי מזדקף לקראתך בכיסא, כאילו שוכח שהוא קשור, נמתח ונמשך אלייך, תגעי בי, אלוהים בבקשה תגעי בי, אלוהים.
את כול כך קרובה עכשיו, אני לא רואה אותך בגלל הצעיף הדק שמכסה את עיניי, אבל אני מרגישה את הרגליים שלך נוגעות בפנים ירכי , מריחה אותך, ואני מרגישה את הגוף שלי משתולל, אפילו שבראשי, רק השקט המתוק הזה, וכול שערי סומר כשאת עוקבת באצבע רכה אחת אחרי כול הקווים שציירת עוצרת בחגורה ושוב עולה למעלה, רק כרית האצבע, ואלוהים, כול העצבים חשופים וטעוני חשמל.
והיד שלך מטפסת, משרטטת את שפתיי הרועדות והנפערות, חודרת את הפה הצמא לך כול כך, אני מוצצת את האצבע שלך, ואז שתיים, ואני יכולה להרגש אותך מסתחררת מעט מתחושת הכוח האבסולוטי הזה שהצימאון שלי מעניק לך, ואני רק רוצה לתת לך עוד, לרגע הפה שלך מחליף את האצבעות והטעם שלך מרעיד אותי בכיסא כמו מכת חשמל, והגב שלי נמתח עוד יותר, מנסה ליישר ולרומם את הגוף, להיצמד אלייך יותר, אבל החבל מפריע, ואת מתרחקת, ניתקת ממני וגורמת לגניחה קרועה ופתאומית לצאת מתוך גופי, אני מלקקת את שפתיי, אוספת אליי שאריות של הטעם שלך.
אני כבר לא זוכרת למה משמשת במקור הסכין על השולחן, אבל אני אפילו לא ממצמצת כשהיא בידייך, מקלפת לאט ובזהירות את השעווה הקשה מעורי, מין ביטחון מוחלת כזה בידיים האוהבות האלה, ידיעה שלא יותירו אפילו שריטה על עורי, אף לא צל של פחד, את מתכופפת אליי וידייך מחליקות לאורך הצוואר, השדיים, הבטן, עוברת על הפסים הוורודים החיוורים שהותירה השעווה, מתפלאות מהיצירה שלך על גופי, יורדות וחופנות את ירכיי הפתוחות לקראתך, ושוב הכיסא לא מצליח להכיל אותי יותר כי הגוף שלי כולו - אלייך, אלייך אלייך, כאילו שוכח שוב ושוב, שאני לא באמת יכולה לזוז יותר מדיי.
הידיים שלך מעלות את החצאית לקו המותניים, ואז את תופסת בה כמו בחגורה ומרימה אותי על רגליי, ידיי עדיין קשורות והרגליים שלי לא מתפקדות במיוחד לאור זה שהברכיים הרועדות מתקפלות מעצמן, איזו הקלה להיזרק על המיטה הרכה, אני שומעת את החגורה שלך נפתחת, אלוהים, אלוהים אדירה, העור שלי פשוט טעון בחשמל, רשרוש של רוכסן, ואז עוד רשרושים ברקע, ואת איפשהו לידי על המיטה פתאום, "אז עד כמה את רוצה לרדת לי עכשיו?" את שואלת אותי ואני מרגישה איך אני לגמרי זולגת על המיטה, "כן, אלוהים, אני מתה לטעום אותך" הקול שלי בוקע מאיפשהו, לא ברור מאיפה או באיזו שפה, היד שלך משתחלת לתוך השיער שלי ומושכת את הראש שלי אלייך, הציפייה הנרגשת למתיקות שלך נשברת בבת אחת על ידי חפץ זר וגדול שנתקע לי בפה, שיט! לא! אני מנסה להרחיק את הראש, אבל הצעצוע כבר תקוע עמוק בתוך פי, "אם תמצצי ממש יפה וכמו ילדה טובה, תקבלי את הכוס שלי" אני לא ממש יכולה לענות אבל זה ברור שאין לי ברירה אלא להסכים, את מזיינת את הפה שלי כשחלקו האחד של הצעצוע יושב עמוק בתוכך והשני בועל את הפה שלי וגורם לי להיחנק ולהשתנק, לא נשאר לי אלא להרפות ולהתנחם בעובדה שכול הסיפור הזה רק מרטיב אותך יותר ובסופו יש פרס, אבל זה נמשך נצח, אני מתעייפת, הלסת שלי כאובה ואני מרגישה איך טיפות ראשונות מתחילות לבצבץ בעיניי ולהרטיב את הצעיף, רק אז את סוף סוף מסיימת את סאגת המציצה ושולפת אותו מתוך פי, ומתוכך, ושוב דוחפת לי אותו לפה, הפעם את החלק שהיה בתוכך ומכוסה כולו בטעם שלך, אני מנקה אותו ואז רגע של דממה שמרגיש כמו נצח, "את באמת ילדה טובה היום" היד שלך שוב מובילה את ראשי והפעם אני מקבלת את הפרס שלי ושוקעת לתוך הרכות הרטובה שהיא את, הראש שלי מסתחרר, הריח שלך עושה בגופי גלים, אלוהים שזה לא יגמר לעולם, את כאילו קוראת את מחשבותיי וממשיכה להצמיד אותי חזק אלייך גם אחרי הפעם השנייה שאת גומרת, וגם אחרי השלישית, ורק כשאני מרגישה איך כול המיצים שהשארת על פניי מתחילים לזלוג במורד הסנטר שלי ועל הצוואר את מרפה משערי ושוב מצמידה אותי למזרן.
אני על ארבע על המיטה , הקרירות של החדר מדגדגת את העור החשוף, כול הבגדים שלי כבר מצאו את דרכם לרצפה, הפנים שלי עדיין מכוסות ברטיבות שלך, ואז היד שלך נוחטת כבדה ומהירה על הישבן שלי, "תספרי", מה? הא? טוב, "אחד" , "לא, לא, בלב, ולספור מדויק בבקשה, אחרת תסתבכי בצרות" אוקיי, אחד, שתיים, חמש, 18? "לכמה הגענו?" "22?", "לא נכון"! את ממשיכה חזק יותר והעור שלי בוער, "ועכשיו?" אני כבר ממש לא יודעת, רגע? הייתי אמורה לכלול גם את הספירה הקודמת? אלוהים הלך עליי, בשלישית את כבר מצפה שאני אספור את הצלפות החגורה, בחיי, משימה אבודה מראש, "כמה?", "ממ, אה?", אני אפילו לא בטוחה שזה היה מילה מה שיצא ממני עכשיו, לא יודעת כמה, שלושים אלף רעידות קטנות ומיליון גלים חמים? אלפי נשימות מקוטעות? לא יודעת, הגוף שלי מוצף ורועד ורותח והיד שלך חופנת את שדיי בזמן שהשנייה מחליקה לתוכי, אלוהים רטוב שם כול כך שהיד שלך נכנסת בשלמותה וממלא אותי בצורה מדהימה כול כך שאני מאבדת לגמרי כול קשר עם המציאות, זה רק את שבתוכי, רק אני שמכילה אותך בגופי ובנפשי ובתודעתי, והשקט המתוק הזה, השקט הזה, הוא דביק וסמיך ומתעתע, השקט הזה הוא אינסופי ורך ובתוכו, אני כבר לא בטוחה, הקול הזה, הרוק שנבלע, הנשימה שמתגברת ונעתקת, כמו נתלשת מהגוף, מי זו הייתה כרגע שגופה נקפץ ורעד? את? אני? זה משנה בכלל?
, ואני רועדת ומתפוצצת לך בידיים, רק אחרי זה את מתירה את ידי ונותנת לי להיצמד אלייך ולגעת בעורך הלח והחם, ללקק טיפות זיעה קטנות שנשארו על כתפך, לשלב את גופי בשלך ולחדור אותך לאט ועמוק עד שאת גומרת, והכול רך ודביק ונוזלי וקסום ובאפלת החדר, ומישהי אומרת שהיא אוהבת, ומישהי עונה אוהבת, זו היית את? אני? זה משנה בכלל? והשקט הזה שמערסל אותנו, רך ואינסופי
רציתי לכתוב פוסט הסברה ארוך נורא, אבל בחיי, כול כך הרבה קרה והתגלה והובן והשתנה בזמן האחרון, אני אפילו לא מעזה לנסות, גדול עליי, בחיי, אפילו שאני מספרת סיפורים מקצועית וזיינת שכל א"א, וואלה, גדול עליי לפרט את כול זה.
לכן, להלן היי לייטס והשלמות אינפורמציה.
המכבסה הידועה בתור הדירה שלי ושל הזוגה לשעבר עוברת לחזקתו של ירושלמי צנום אחד, כבר בשבוע הבא. בחיי שרציתי לספר בפירט על הפרידה הכה מתורבתת שלנו, על זה שלמעשה, פיזית אנחנו פרודות כבר חודשיים, על זה שרגשית אנחנו פרודות כבר כחצי שנה, רציתי לכתוב על ההבנה המוחלטת והשלמה של הסוף הזה, על תחושת השחרור, וגם על זה שהבלוג שלי נורא מטעה את הקורא, כמסתבר, ועל זה שרובו ככולו דו שיח בשפה סודית, אבל בחיי שכול זה יקח לפחות 1000 מילים נוספות, אז אני אשאיר קצת לאחר כך.
בשלושת החודשים הקרובים אני הולכת להתגורר בחדר הישן שלי בבית אמי, מטעמי חסכון וכו', אני מאוד מקווה שזה לא יגמר ברצח, למרות שיש לציין שאימא מלאת הפתעות לאחרונה, אז אני קצת אופטימית.
ואני לגמרי מאוהבת באישה הנהדרת בעולם, בחיי.
זה לא מהיום, זה כבר לא מעט זמן, וזה סוד גלוי, ואני לא אפרט, כי מי שמכיר את הנפשות הפעילות יודע כמה שהיא מדהימה, ומי שלא מכיר, ובכן, ללא ספק יקח לי יותר מ1000 מילים נוספות להסביר וגם זה לא יעשה לה צדק.
אז אני אשאיר אותכם לנחש ולשער ולהשלים פערים נוספים בדימיון, כי היום יש לי יום הולדת, וביליתי את הבוקר שלי בחדרי הישן, כשהחתול הלבן הכי מתוק בעולם לצידי והאישה המיוחדת ביותר בעולם בווידאו.
ולכן, להלן שישרור שירי שכולו דובוני אכפת לי מקיאים, זה יום ההולדת שלי, מותר לי!
זה כי ככה את עושה לי להרגיש -
וזה אני לא צריכה להסביר למה –
How can I get through days when I can't get through hours?
I can try but when I do I see U and I'm devoured, oh yes
Who'd allow, who'd allow a face 2 be soft as a flower? Oh
I could bow (bow down) and feel proud in the light of this power
Oh yes, oh
Could U be (could U be) the most beautiful girl in the world?
Could U be?
It's plain 2 see U're the reason that God made a girl
Oh, yes U are
And if the stars ever fell one by one from the sky
I know Mars could not be, uh, 2 far behind
Cuz baby, this kind of beauty has got no reason 2 ever be shy
Cuz honey, this kind of beauty is the kind that comes from inside….
&feature=related
וזה שיר הנושא שלי מגיל ...מממ, לא זוכרת, כי אפילו שאני כבר בת 28, אני עדיין פנקיסטית קטנה בלב –
עכשיו, כשהמצפון הבלוגרי שלי שקט יותר אחרי שפרקתי קצת אקסבציוניזם, והראתי טיפה את תחתוני נפשי, אני רגועה ויכולה לשוב ליום שלי.
