6 ימים משונים עברו על כוחותנו בגולה, במהלך השבוע הזה מצאתי את עצמי נזכרת שוב ושוב בשנת 1990, שנת העלייה לארץ, הכול, אבל הכול חדש לגמרי ושומדבר לא מובן מעילו, אפילו המים שונים, בחיי.
השבוע הזה היה משונה, מופלא ומלא אימה.
נכון לא היו יותר מדיי מוזרויות וסוג של החלקנו לתוך המערכת היחסים הזו, הספקנו להזדיין, לריב, לבשל, להתארח אצל חברות, לפתוח חשבון משותף, להירשם ב"משרד הפנים" המקומי כידועות בציבור, לדבר על כול דבר קטן 7 פעמים ביום ולפחד, לפחד, לפחד.
היא קצת מטריפה אותי פה ושם, כי היא קונטרול פריק, כי היה לה קשה לשחרר ולתת לי לבשל (שרפתי טוסט פעמיים והפכתי לחשודה מיידית שמועדת לשרוף את המטבח) כי אני מתקשה לגמור בלי עזרים רוטטים מה שגורם לה להיכנס לחרדות ביצוע (בחיי שאת עושה הכוווול מהמם מאמי, בחיי אלוהים) כי הלימודים תובעניים וקשים והיא נלחצת שהיא לא מבלה איתי מספיק זמן, כי אני רוצה לחזור לכאן על ויזת סטודנט והיא רוצה להיות בטוחה שאני באמת רוצה ללמוד פה, כי העניינים הכלכליים מלחיצים, כי מזג האוויר מטורלל, כי אני עדיין בג'ט לג', כי החיים זה לא פיקניק, וביעקר כי כול זה דורש המון מחוייבות הדדית ולא מעט עבודה קשה והשקעה.
אז יש המון לחץ ואי וודאות, ואי וודאות יוצרת עוד לחץ, ובין עשרות השיחות על הכול ולא כלום קל ללכת לאיבוד ולהתחיל להשתגע, לפעמים נדמא לי שאני באמת משתגעת, לפעמים אני מרגישה שרק עצם הנוכחות שלי מסבכת לה את החיים, לפעמים נראה לי שהיא סתם דאגנית כפייתית יותר גרועה ממני, לפעמים אני מתרגזת נורא, במיוחד כשהיא מציגה את בואי לכאן כסוג של הקרבה אדירה שעשיתי בישבילנו, ואני? אני טרם הבנתי איפה אני חיה, תרתי משמע, אוז נחמדה וענקית ויפה נורא, האנשים ידידותיים, העיר יפיפיה, השמש זורחת ואז בורחת כול 20 דקות והמחשבות לא מפסיקות לרוץ לרגע.
האם אני באמת רוצה ללמוד ולחיות פה? למה לא בעצם? ומה קושר אותי לארץ יותר מלכול מקום אחר בעולם? מנטליות ההתנגדות הנצחית? ההתמכרות הפסיכוטית לזוועה בחדשות? הקיטורים האינסופיים על החום והפוליטיקה והמצב הכלכלי? מהגרת בת מהגרת, הבית הוא בכול מקום ובשום מקום, מאז ומעולם.
ובעיקר אני עושה את כול זה כי אני חפצה בחיים איתה, נכון, אוסטרליה היא מקום נחמד מאוד, באמת, רמת החיים גבוהה, המים רכים, השמיים יפים ויש שפע אדיר של ירוק בעיניים, אבל יהיה מפגר מצידי שלא להודות - הסיבה העיקרית היא נערה אחת שרוכית ומנומשת שבכמעט חצי שנה האחרונה הפכה לחצי מחיי, החצי השני הוא שלי, וכן אני אדם שלם ונבון, מלא רצונות ושאיפות וחלומות משלו, ואני אשאר כזו בכול מקום שבעולם, אבל אם רק פה אני יכולה לקבל גם אותה, אז אני עוברת, לפחות לשנתיים שלוש הקרובות.
פסיכית? אולי, לוקחת סיכון? סביר להניח, האם אני יכולה שלא? אין מצב שבעולם.
אני ילדה קטנה זקנה להחריד, אני משוגעת מחושבת ובעיקר אני זה הרגע יצאתי מכלא הפחד של עצמי, ובחיי שנמאס לי לגמרי לנסות להנדס את חיי ע"פ הבחירות ה"בטוחות" ביותר, או לנסות להיות חכמה יותר מכולם ולחזות את העתיד מראש, ונמאס לי לרסן את עצמי עם כול צעד, לפחד להיות טו מאץ', לפחות לטעות, לפחד מעצמי.
כן, אני עד כדי כך אוהבת אותך שאני משנה את כול חיי 180 מעלות, ואני עושה את זה בשמחה ובפחד, בזהירות ובספונטניות, עם המון מחשבה וזיק של טירוף, ואני לא רואה בכך כול רע, כי אני לא משנה את מי שאני, אני לא מנסה למצוא חן, אני לא מייפה את עצמי או את נפשי, לא מסתירה צלקות, לא מדחיקה רצונות, לא מוותרת על חלומות, לא פוחדת לומר את האמת, לא פוחדת לומר שאני פוחדת, ובכול זאת, ממשיכה הלאה.
וכן, שומדבר לא מובן מעילו, ושומדבר לא ידוע מראש, והכול יכול להיות ולהתרחש, אבל אני לא הולכת לתת לפחד להכתיב את החיים שלי יותר.
אז סידני, באר שבע, ניו יורק, ברלין, ירושלים, איי דונט גיב איי ראטס אס כמו שאומרים פה, כול עוד אני שלמה ומאושרת ואהובה ואוהבת, כול עוד החיים שלמים וטובים, הם לא צריכים להיות קלים או נטולי דאגות, רק מאושרים, ואת יקירתי הנוירוטית, יו מייק מי סו פאקינג הפי, גם כשאת מטריפה אותי ומחרימה לי את סכין המטבח.
עכשיו אני חושבת שאני אתלבש ואלך לבקר אותה בפאב, ואשתה קצת עם האוזיס, ואהנה מחפיסת הסיגריות האחרונה שלי, לפני שאני מפסיקה לעשן, יאפ, דאטס רייט, יו הרד מי.
