הרגע חזרתי מהספר שלי, הידוע יותר בכינויו "המהמם", יש משהו שהוא כמעט זן בחוויה הזו, להסתפר, להיפטר שהקצוות השרופים, להשיל עודפים, להתחדש, קצת כמו לידה מחודשת קטנה.
השעה היא רבע לאחד, בשעה זו בעוד שבוע ממש אני הולכת להיות על הטיסה אל הלא נודע, היום היה יום של רגשות מעורבים, חדשות מעורבות ותובנות לרוב.
כול הדרך לבית אמי חשבתי על מילות מפתח, מילות מפתח לחודשים האחרונים, אני חושבת שיש לי כמה.
אומץ – מהו אומץ בעצם? מושג הפכפך, כול חיי אני שומעת מאנשים אחרים שיש לי אותו, הכישרון המשונה הזה, אומץ, אני אמיצה?
בגיל 22 משהו בנפש הבודדה והמחפשת שלי השתחרר, בבת אחת, כוח עצום ואדיר שאין איך לתאר אותו, אומץ? הייתי Fearless, לראשונה בחיי הרגשתי מסוגלת, למעשה הרגשתי קסומה וכול יכולה וכאילו עליתי על גל אדיר של קסם וכוח שהבטיח לקחת אותי הרחק הרחק, לארץ החלומות המתגשמים, הרגשתי מוארת, אבל גם הייתי אבודה, הזוהר היה חזק מדי, האור בוהק מדיי, וידיי שהתרגלו לגושש בחושך היו חלשות מכדי לאחוז במטה הקסם, זה נגמר בנפילה קשה, נפילה שהותירה צלקת אדירה וכואבת, נפילה שגרמה לי לנטוש את הדבר שהנפש זקוקה לו יותר מכול – האמונה, האמונה בחיים, האמונה ביכולת שלי להיות מאושרת, האמונה בטוהר הכוונות שלי כלפי עצמי, האמונה הבסיסית ביותר בכך שגם לי יכול להיות טוב.
מאז, כדי למנוע שברון לב נוסף, צמצמתי את חיי ככול שיכולתי, כול דבר, שהאמונה היא חלק בלתי נפרד ממנו הפך לאסור ומסוכן, ניסיתי לחיות רק על פי העובדות, מגיעים מ א' ל ב' וכול מה שביניהם הוא מתמתיקה, העובדות היבשות מכתיבות את הדרך והשביל הוא חישוב מדויק של צעדים מדודים, הפכתי למונה פסיעות, בין לבין מתתי אלפי מיתות מייסרות, בין לבין האבל הכבד על מות הקסם כרסם בשקט ובנחישות את כול חלקיי החיים, לאט לאט הכול הפך למפחיד, החיים עצמם הפכו למסכת של אימה, כול כך הרבה יכול להשתבש, כול כך הרבה רע יכול לקרות, מה מבדיל אותי מכול אותם האנשים שזוועות בלתי ניתנות לתיאור קורות להם כול יום? מי אמר שהן לא יקרו לי מחר? מאיפה שואפים כוח להאמין שהחיים שלי הם לא סיוט ארוך ומתמשך? כשלא מאמינים בכלום החיים הופכים לקיום בלתי נסבל, מצד שני, זיכרון האמונה העיוורת שהובילה אותי לריסוק כול עצם בגופי לא הניח אפילו לא לשבריר של קסם להתגנב לתוך חיי.
אבל אני ברת מזל, אפילו יותר ממה שאני מסוגלת להבין כרגע, אני ברת מזל, איכשהו החיים תמיד מובילים אותי לנקודה בה עליי לבחור – האם אני חייה או אישה מתה מהלכת, אבל לא בזה המזל, כי היקום מזמן רגעי בחירה שכאלה לכולם וכול הזמן, אני ברת מזל כי עד כה הצלחתי לזהות אותם בבירור בכול פעם שהזדמנו לי, ובכול פעם בחרתי בחיים, אומרים שזהו צו אלוהי, "ובחרת בחיים", התמזל מזלי ובחרתי בהם, שוב ושוב, כול פעם מחדש.
לפני חמישה חודשים היה רגע כזה, רגע שבו היקום שוב הציע לי תיקון, כמו תמיד, במקום הכי כאוב ופצוע - האמונה, לפני חמישה חודשים ישבתי במרפסת של המכבסה וביקשתי לשנות הכול, לשחרר, להירפא, ביקשתי לבחור בחיים שוב, ביקשתי וקיבלתי, מאז, כול צעד שעשיתי דרש ממני לתרגל בידיוק את המפחיד ביותר – אמונה, אמונה בעצמי, אמונה בטוב, אמונה באהבה, אמונה בקצת קסם פשוט וטוב, אמונה בסיסית אך כה חשובה – שיהיה טוב, גם לי, אפילו לי.
אז מה זה אומץ בעצם? האומץ להאמין? פעם חשבתי שלהיות אמיץ משמע להיות fearless, והתרסקתי לאלפי רסיסים, כיום אני יודעת שאין דבר כזה חוסר פחד, והיעדרו המוחלט של פחד מצביע בעיקר על שיגעון, אבל, ללא ספק יש דבר כזה נפש חסרת פחד, ואם מגיעים למקום שבו הנפש הזו מצוותת לתודעה בריאה ואמונה בריאה, מקבלים אומץ, האומץ לחיות אפילו שזה מסוכן, אפילו שמיליון דברים יכולים להשתבש בכול רגע נתון, האומץ לחיות אפילו שבסוף תמיד מתים מזה.
אז כיום אני לא חסרת פחד, למעשה אני עדיין מעט מצולקת ועדיין די חרדתית, אבל אני אמיצה, כן, אני ללא ספק אמיצה.
תיקון – התיקון תמיד קורה בנקודה הכי כואבת, למה? כי כדי לתקן שבר צריך לגעת בו, אי אפשר מהצד, אי אפשר מרחוק, אי אפשר וירטואלית, אי אפשר בכפפות, ככה זה, כשנופלים מהאופניים הדרך היחידה לחזור לרכב היא לעלות עליהם בחזרה, כשרוצים לתקן טראומה חוזרים שוב למקום המפחיד ומדליקים את כול האורות, אין דרך אחרת להתגבר על הפחד מהחיים עצמם חוץ מלחיות אותם, גם כשזה נראה כמו הדבר הכי מפחיד ביקום. אז התיקון שלי הוא להאמין שוב, במקום הכי מפחיד, במקום שאין בו הבטחות, אין וודאות, אין מטמתיקה, כי זה הקטע עם אמונה – או שנותנים לה להיות חלק מהחיים, או שלא, לא ניתן לחזות מראש האם היא מוצדקת, לא ניתן לקבל לה ערבויות, כמו שלא ניתן לא להפריך ולא להוכיח את קיומה/ם של אלוהים כך גם לא ניתן לקבל לקבל ערבויות לכך ששווה להאמין בעצמך או בטוב שבחיים האלה, אבל האמונה עוזרת לברוא מציאות וחיים, האמונה מקיימת אותנו, היעדרה חונק וקובר אותנו תחת הריסות העבר והפחד.
אז התמזל מזלי ושוב בחרתי להאמין, לא כי אין ממה לחשוש בעולם הזה, לא כי אני מוארת או מיוחדת, אלא כי זהו טבעה של האמונה ובלעדיה העולם מצטמצם והנפש מחווירה ונעלמת, התמזל מזלי ושוב בחרתי להאמין בעצמי, להאמין ברגשות שלי, להאמין ביכולות שלי, להאמין באהבה, להאמין שהיקום לצידי, למה? כי אחרת אי אפשר, כי אחרת לא נקבל כלום, כי אחרת קירות הפחד סוגרים עליך.
אהבה – אהבה היא המון דברים, לרובם אין שום קשר להגיון ה"בריא", אהבה היא שילוב של אמונה, אומץ ותיקונים אינסופיים, אהבה היא פריווילגיה שחשבתי שנשללה ממני כבר בלידה, בחודשים האחרונים החיים הראו לי בדיוק עד כמה שטעיתי.
לפני כמעט שלוש שנים אני והאקסית האלופה חשבנו שרימינו את החיים ומצאנו אופציה שפויה ובטוחה, כול אחת מאיתנו בדרכה חשבה שהשנייה זה " ללכת על בטוח", היא חשבה שאני החלשה יותר, זו שאוהבת יותר, הרכה יותר, זו שלעולם לא תפגע, לעולם לא תעזוב, ואני, אני חשבתי שהיא השפויה, היציבה, הבטוחה, זו שלעולם לא תהפוך את עולמי על פניו, זו שלעולם לא תייסר את נפשי, זו שלאבד אותה לעולם לא יהרוג אותי.
מתוך כול הביטחון הזה נולד קשר מת, חברות צנועה, סקס פושר עד בלתי קיים, הבנה והתעמקות מינימלית וגם סיכון מינימלי, התגלמות ה dining dead, וחשבתי שאני באמת יכולה ככה, אומנם אין רגש גדול, אין תשוקה גדולה, אין חיבור גדול, אך גם לא קיים סיכון גדול לשיברון לב גדול, הכול על מי מנוחות, בטוח, שקט, מת.
לפני חמישה חודשים שוב הגעתי לנקודה המכריע בה התבקשתי לבחור בחיים, והיקום זימן לי אהבה שנראתה ממבט מתמתי בלתי אפשרית, אבל הרגיש כול כך נכון, כול כך שלם, כול כך שלי, ובחרתי להאמין בה, העזתי לבקש אותה לעצמי, כן זה מסוכן, כן זה דורש מצרכים חמקמקים כגון אמונה ואומץ, אבל כשהחיים מזמנים לך את משאלת לבך, צריך להיות באמת גוויה מהלכת כדי לסרב.
אז לפני חמישה חודשים החלטתי לאפשר לתיקון הזה להתממש בחיי, בחרתי להאמין, בחרתי להיות אמיצה, בחרתי לאהוב.
האם זה יצליח? יש לזה המון פוטנציאל להצליח, ללא ספק יש לנו נקודת התחלה מבטיחה בצורה יוצאת דופן, אבל אין ערבויות, שומדבר לא מובן מאליו או ידוע מראש, ופה בדיוק נכנסת האמונה, והפעם היא לא עיוורת, הפעם אני בוחרת בה במודע ושוב לוקחת סיכון בדיוק במקום בו כבר נפלתי נפילה כואבת וגרנדיוזית בעבר, כי רק מפה יצמח התיקון.
שפיות - אז מה אני עושה בעצם? האם אני משוגעת? הרי תכלס, אני נוסעת לארץ זרה, עם ויזה מוגבלת, מימון מוגבל והמון המון אי וודאות, זה שפוי?
מה בעצם תמיד רציתי מחיי אם לא מסע מופלא ונערה מופלאה? החיים זימנו לי את שניהם, לסרב לזה נראה לי הרבה יותר לא שפוי, ואין לי יותר מדיי תשובות לאינסוף השאלות שמתרוצצות במוחי, ואין יותר מדיי ביטחונות או ערבויות להצלחה, אבל ביקשתי לחזור להאמין, ביקשתי והיקום זימן לי את האפשרות לקבל, ושוב אני בוחרת לקיים את גדולת המצוות בעולם הזה – "ובחרת בחיים".
אני מרשה לעצמי לבחור הפעם, בלב שלם וחכם יותר, בלב למוד דרכים ומהמורות, בלב שנשבר ובחר להירפא, מרשה לעצמי לבחור להאמין, לבחור לאהוב, לבחור לחיות אפילו שזה מפחיד, כי תכלס, אין בחירה אחרת, אין אופציה שפויה ונכונה יותר, אין שום דרך אחרת לזכות במשאלת לבך, רק להאמין ולנסות, הפעם אני גם יודעת שיש לי זוג רגליים יציבות לנחות עליהן, יש לי אותי החזקה יותר ממה שאני בעצמי כנראה אפילו מבינה, ויש לי שותפה בצד השני, שרואה אותי, שאוהבת, שמאפשרת לי לאהוב אותה, שמוכנה לחיות, ממש כמוני, ושומדבר מזה הוא לא מובן מאילו, וכול זה הוא סוג של קסם מעשי שיש לו אלפי גורמים ואין לו שום הסבר לוגי מטמתי, ואיכשהו, כול זה ביחד, זה חיים, חיים שביקשתי לפני חמישה חודשים, ממעמקי נפש צמאה, רעבה ונחנקת, נפש שביקשה לבחור.
בעוד שבוע מהיום אני יוצאת לדרך, ואני בוחרת להאמין שיהיה אפילו טוב יותר משניתן לדמיין, למה? למה לא? זה מרגיש פי אלף נכון יותר מלמדוד צעדים תוך כדי עמידה במקום.
אני אוהבת אותך, אפילו שזה מסוכן לאהוב כי הלב עלול להישבר, אני אוהבת אותך וזה מרגיש הכי נכון בעולם, אני אוהבת אותך ואני מרשה לעצמי לומר את זה בקול רם ולקחת את הסיכון ולהאמין שיהיה לנו טוב ויהיה אנחנו ויהיו חיים, אפילו שלחיות זה מסוכן, לא לחיות זה פשוט בזבוז.
קצת על אמונה -
קצת עלייך -
קצת עלנו -
קצת על החיים -
