לפעמים אני פשוט מקבלת את מה שביקשתי, הערב למזלי היה ערב כזה.
בקושי יצאתי מהמשרד, הרגשתי שאני קודחת, 4 הימים האחרונים גמרו עלי בצורה יסודית מאוד, בחיי, זה התחיל מרעידת האדמה המזורגגת, שהתרחשה, איך לא, כשאקסית ביפן, בטוקיו ליתר דיוק, אז תודות לפייס ידעתי מיד שהיא בסדר, אבל ביליתי את כול היום מחוברת לבי בי סי, מעדכנת את אימא שלה, מחפשת את אחותה, שנמצאת בתאילנד בכלל, רק ליתר ביטחון, ועל הדרך בודקת מה מצב ההתראות והאם יש סכנת צונמי באוסטרליה, היום המשיך בשיחה נוראית עם מאמי ע' (חברה "משותפת", כמסתבר לשעבר), שהודיעה לי שלאור ההתפתחויות האחרונות, זה לא שהיא שופטת חלילה, אבל כן, היא שופטת, וזה לא שאני לא חשובה או לא חברה, כמסתבר קצת פחות, בקיצור I still love you, only slightly less, וכך נגמרה לה חברות.
טרם הספקתי לעכל האקסית עלתה און ליין והחליטה שאין זמן טוב יותר להיכנס בי חזיתית (על רקע ריב קודם) מה שהוביל לשבירת שתיקה של שנתיים, איכשהו, כול מה שלא העזתי לומר לה, מהפחד להכאיב לה יצא החוצה, הבדידות התמידית שחוויתי בקשר הזה, תחושת המשניות, איך מעולם לא הייתה ביננו שותפות אמתית, איך מעולם לא היו "לנו" תכניות של ממש, של ביחד, איך תמיד הרגשתי כמובן מעילו, כמשהו שיכול וצריך לחכות, והיא הבינה, היא הבינה והסכימה והתנצלה, כן היא מודעת לזה ש"המטרה" שלה גונבת את חייה, אבל היא לא באמת מודעת, היא רק מסכימה שמשהו כאן לא בסדר, עוד שנתיים בערך, כשתגמר הקריירה הספורטיבית היא אולי תבין, עד כמה היא באמת לא חייתה כול הזמן הזה.
בסוף השיחה המתישה הזו היא מצאה סוג של שלווה, וגם אני, הסכמנו בידידות שלא לדבר יותר בזמן הקרוב, סיימתי את יום שישי מותשת לגמרי, בשבת התברר לי שבטעות הברזתי מהופעה של עצמי (הקראה בפסטיבל), היה בלבול בשעות, ואני הייתי כבר כה מותשת, שאפילו לא התרגשתי מדיי, בהמשך היום דפנה נכנסה למיון עם סימפטומים משונים שנראו כמו הכול, החל בעייפות יתר וכלה בדלקת כליות, כמובן שהדבר היחיד שלא ארזה אתה היה מטען לפלא, כיוון שהאוקיינוס באמצע מפריע לי לקפוץ להחזיק לה את היד בהתראה של שעה, ביליתי את 12 השעות הקרובות בלהשתגע, בערב למרבה המזל התברר שאין לה כלום.
אני כבר לא זוכרת איך עבר עליי יום ראשון, סוג של התמוטטות מערכות כללית אני מניחה, ואת היום התחלנו במשבר קטן, לקראת אחר הצהריים התחלתי להרגיש שהגוף שלי מתפרק לחלקים קטנים ובוערים והחלטתי שאני חייבת לעשות לעצמי נעים, אז, I blew off everythingושלחתי הודעה ל "י" שאני קופצת לביקור, הדבר היחיד שרציתי היה לקרוס על הספה שלה, לקבל ג'ויינט ולהוריד מעצמי את כול הרעש המטורף הזה, ולזכות לקצת שקט והקלה, מה אומרים תמיד על זהירות ומשאלות?
הדרך להקלה כללה, כמו תמיד, התמודדות חזיתית עם כול הרעש, כשהרגשתי שהגוף שלי מרפה, החרדה צפה ועלתה, ברורה ומזעזעת, וזה הקטע בחרדה שתמיד מפליא ואתי מחדש – כשהיא מבעבעת על פניי השטח, ואני נלחמת נואשות במחשבות של עצמי, מנסה שלא להקשיב לקולות הצווחים באימה במאחורה של הראש, הכול כול כך רועש ומטושטש ומפחיד, אבל כשאני נותנת לעצמי להציף הכול לאור היום, "המפחיד מהכול" פתאום מפסיק להיות כזה, ואני נזכרת שלרוב הדברים בעולם, חוץ ממוות נגיד, יש פתרון, בדרך כלל אפילו יותר מאחד, שאני בכלל נורא בסדר, עם עצמי, שהבאתי אותי עד הלום, שלמרות הכול, יש בי שקט, שאני יכולה לסמוך על עצמי ולהירגע מדי פעם, וזה למעשה הקטע הכי חשוב, הלסמוך על עצמי, משהו שתמיד היה לי קשה איתו, כי כול חיי אני רק שומעת כמה שאני חבוטה וכמה שאני מטורללת וכמה שאני ככה או אחרת, מתישהו לאורך הדרך התפתחה הנטייה המוכה הזו, לחשוב על עצמי את הדברים האלו, להיזהר שלא להיות אופטימית מדיי, שמה אני הוזה, לא להיות אמיצה מדיי, שמה אני משוגעת, לא לקחת סיכונים, לא לעשות תכניות, לא להקשיב לעצמי יותר מדיי, לכי תתעסקי עם משוגעת.
רק שאני כבר לא היצור המוכה הזה, ואני, למרות הכול ובכוחות עצמי, הצלחתי לעשות לי המון טוב בשנים האחרונות, היום הטוב הזה בא לידי ביטוי בשקט המופלא הזה שעטף אותי כשאני עומדת על המרפסת של "י" ומצלמת את השקיעה בשוק, שקט כזה שאפילו לא מעז לטעון שאין דברים מפחידים בעולם, אבל שקט כזה שלגמרי יודע שאני בסדר, בחיי, לגמרי בסדר, אני לא מאחרת לשום מקום לא ברור, אני לא נחנקת, אני לא מבולבלת, לא שכחתי שומדבר, ולא משנה מה, אני, ברמה הגרעינית (No pin intended) בסדר, באמת באמת בסדר, בלי קשר לכלום.
אז נרגעתי, כי אני איתי, ואני די אחלה בסך הכול, לא פלדה ממוגנת, אבל גם לא הכישלון המבולבל והמבוהל שכול חיי כה חששתי להיות, אני המשוגעת הכי שפויה שאני מכירה, בסופו של יום, ואני לגמרי בסדר, ואין שום אבל היום, נעים לי ואני הולכת לישון.
לפני 13 שנים. 14 במרץ 2011 בשעה 19:00
