"L" as in "laundry"

דקות ספורות טרם יקיצתך, הים התיכון כבר מערסל את השמש בכיבתו.
דובי קוטב רכים, מתמסרים בבועות חלום כחולות, בעינייך.
ואת אהובה.

&feature=related

עוד פוסט הלל לSophie B. Hawkins ההורסת, עזבו אותכן מיכולות מוזיקליות, שימו לב לידיים שלה!
אחחח, סופי סופי, הלסבה הכי סופיסטיכוסית של הניינטיז, על מקרים כאלה נאמר "סוסה אצילית".
בחיי, זה מרגש נורא לגלות ג'אנק דייקיטשי מהמם כזה, כמו למצוא פרקים גנוזים של זינה, או של ניקיטה, או לראות (שוב) לראשונה את קליאה דובל.

&feature=channel

זהו, שבה ללמוד.

אני שלי, והעולם שלי גם.
היום התעוררתי ב9 בבוקר, שום סיבה מיוחדת, המטפלת שלי ביטלה לי כי היא חולה, לא קבעתי שום בראנצ' מרגש בצהריים, הלכתי לישון מאוחר נורא אחרי יום ארוך בטירוף פלוס מסיבת יום הולדת בצפון העיר (פלוס 2 כוסות מרלו), ועדיין, 9 בבוקר, Up and go! לפני חצי שנה לא הייתי מרימה את הראש מהכרית עד הצהריים כשהזדמן לי לישון, היום, אני פנתרה שחורה נמרצת.

יותר מזה, התעוררתי והתלבשתי, לא נשארתי לרבוץ בפיג'מה, לא שתיתי 3 כוסות קפה אחת אחרי השנייה, לא הזיז לי כינורו של לוציפר ברקע, קמתי לתוך היום שלי ואני חיה, הפלא ופלא.

היום נזכרתי איך בתקופה הזו ממש בשנה שעברה כמעט ונרשמתי לרידמן, למסלול פסיכותרפיה גוף ונפש, שיטה טיפולית מדהימה שמשבלת פסיכואנליזה מערבית עם עקרונות הבודהיזם והרפואה האלטרנטיבית. עברתי סדנת הערכה לקבלה לתכנית, ואני זוכרת כמה ערומה הרגשתי, בחדר ההוא, בהתחלה עשינו תרגיל שחרור ונתבקשנו לדמיין את הדבר, "הפצע" שמונע מאיתנו חיים, לדמיין אותו ככדור בכפות הידיים, ואני מיד ידעתי לומר – "פחד" הפחד שלי, יכולתי להרגיש אותו כבד כבד בידיי, וכשנתבקשתי להרים אותו מעל הראש הזדעזעתי לגלות כמה מאמץ זה דורש, להרים באוויר כדור דמיוני, המשקל שלו הרעיד כתפיים וידיים ומשך אותי מטה, יכולתי לחוש אותו, עול כבד ותובעני שמאלץ אותי, לחיות כפופה.

במיוחד זכורה לי בחורה אחת, איתה עשיתי תרגיל התבוננות מדיטטיבית, בסופו היינו צריכות לתת זו לזו סוג של "מפרט טכני" אחת של השניה, דברים שחשנו, דברים שקלטנו, דיברתי עליה בקול יציב ורך והיא הנהנה, לפעמים בהפתעה, ואז כשהיא החלה לדבר עליי...היא פחדה לדבר עליי, ואני ידעתי למה, כי עיניי היו מלאות כאב ופחד, כי היא הרגישה משהו זועק, כי הפצע הפתוח התגלה פתאום, כמעט בטעות, ושתנו הובכנו.

אחר כך חיבקתי אותה חיבוק גדול וחם וצפיתי בה נרשמת, וויתרתי על המקום שלי, בידיעה שאני עדיין מדממת, ועדיין אין בי את הכוח והחופש.

מאז עברה קצת יותר משנה, היום הכדור המטפורי נכנס לכיס המטפורית שלי בזמן שאני שוטפת כלים במטבח ומזמזמת עם המוזיקה,וזה לא שהוא לא מורגש, הוא שם, מתגלגל מצד לצד, מלחשש אודות כישלונות ומכאובי עבר, אבל הספקנו להכיר היטב מאז, למעשה, בחודשים האחרונים הפחד שלי קם ונעמד מולי, טווח אפס, אף לאף, ומשהו קרה שם כי התחלתי להבין שהעול כבד מדי, שיש הבדל בין כלוב למקום בטוח (אוה, האירוניה) ושלחיות תחת הרדמה מקומית של פחד, למעשה מפחיד אותי פי אלף, יותר מכול תסריט מטורלל אחר שאני יכולה לעלות על דעתי.

עשיתי פעלולים ארונווטים מרשימים בנפשי בניסיון לברוח מכול "רגש מסוכן" ולבי נשאר עני ומורעב וחסר מנוחה, עד שלא יכולתי להחזיק יותר, השרירים וויתרו, האצבעות הרפו, נפל ונשבר לאלפי רסיסים, כול העולם הדמיוני שנשאתי על כתפי, בבום אחד, ואלוהים, איך זה שלא הנחתי את זה כבר קודם?
ויש לי תכניות פתאום, וכוח, ורצון, וגו גמיש והעירום שלי, ביני לבין עצמי או בחדר מלא אנשים, הוא לא גורם לי להתכווץ בתוך עצמי יותר, ויש בי פתאום, אני ערה בתוכי, ואלוהים כמה שהתגעגעתי!

הייתי רוצה לכתוב על עוד מיליון דברים, ועל זה שאני עדיין מרגישה קצת אשמה, להיות אגואיסטית ולהחליט שאני חיה פתאום, ועל כמה שכול זה עדיין קצת מוזר, וטרי, אפילו שכיום אני יודעת לשרטט בתודעה שביל ברור שהוביל לכאן, אבל אני רוצה ולא רוצה, כי אני לא באמת חייבת להיות פולנייה מיוסרת גם ביני לבין עצמי, או להסביר הכול לפרטי פרטים ולקבל אישור בכתב לשפיותי מחבר שופטים דמיוני.

אז במקום זה הנה שיר יפה נורא נורא, שנראה לי מסכם יפה את המונולוג הלא הכי קוהרנטי שלי :

דפנה, חברה של ברכה מדוכדכת בימים אלו, אז החלטתי להפסיק להיות מיוסרת לחצי שעה ולעשות לה אוסף קטן, אז הנה, מוקדש בחום ובברכת "השבוע סוף סוף נגמר והבא יהיה יותר טוב".

קליפ מקסים שקוטימן עשה לקרולינה (יום אחד הוא עוד יעשה וידאו ארט לשירה שלי, mark my words) זה בשביל להתחיל את החיוך -

וזה כי, כאמור, שומדבר הוא לא סוף העולם –



דיקלה, כפרה עליה, כי אין עוד נשים כאלה, כדברי הדיווה "עכשיו עשי לך שקט" –

&feature=related

והנה 2 נשים שנותנות משמעות חדשה למושג Good with her hands 

&feature=related

&feature=fvw

אלוהים, ממה להתחיל? אני חייבת להתחיל ממשהו, כי אני חייבת לכתוב משהו, כי אחרת אני אשתגע, אז נתחיל איכשהו.
הבחינה עברה רע וככול הנראה אאלץ לעשות אותה שוב, זה היה יום מייסר ודוחה שגמר אותי טוטאלית, בערב קיבלתי את התספורת המובטחת בתוספת ערק ושיחת נפש מפתיעה.

היא נחתה בארץ בלילה, אבל הגיעה הביתה רק אתמול בערב, אחרי מסכת של שכנועים (ולא שלי) וניהלנו את השיחה העצובה בעולם, היה כמו לעקור שיניים ללא הרדמה, הורג אותי לראות אותה בוכה, הורג אותי לחשוב על היעדרה מחיי, למעשה כול זה די הורג אותי, אני מנסה לנשום ו to ride it out, ישנו יחד בלילה, היה קשה ועצוב ובלתי אפשרי, הבוקר היא שוב טסה, לצרפת לשבוע, והיא אמורה להגיע בקרוב לומר לי שלום, אני מרגישה חלשה כול כך שאני לא מצליחה להכיל את עצמי כרגע.

סיכמנו שזו סוג של "פרידה על תנאי" עד סוף פברואר, היא תעבור להורים ואני אשאר בדירה האומללה שלנו, ואז נחליט מה עושים, אני לא אשקר, חלק ממני מקווה שאיכשהו, עד סוף פברואר, אצליח להשיב לעצמי אותי ואז אולי אוכל לראות דברים אחרת, חלק אחר מרים גבה סקפטית ומזכיר לי שאני עצמי תמיד אמרתי ש"הפסקות" זה מה שאנשים עושים כשקשה להם להיפרד בבת אחת.

היום קיבלתי מייל מעורך שהעביר לי פעם סדנה, הוא הודיע לי שהמליץ על השתתפותי בפסטיבל שירה מתקרב, לאחר שיחה עם המארגנת נתבקשתי לשלוח לה קצת חומרים ולכתוב כמה מילים על עצמי, כמה מילים על עצמי, כמה מילים על עצמי? מה איתך גיברת? מי אומר דבר כזה לבן אדם כותב? מיותר לציין שהתברברתי עם זה כול היום (בין העבודה, שיחות וביקורים מחברות, התקפי חרדה קצרצרים ואינטנסיביים ומיגרנה אחת מתגברת), לבסוף, לפני חצי שעה הצלחתי לשלוח לה מייל בן 5 שורות בערך,ניחא, הוספתי קובץ שירים ולפחות מחשבה חיובית אחת, אולי יהיה מגניב.

אני רוצה שהיא תבוא כבר מצד אחד ופוחדת מזה נורא מצד שני, אני כול כך חלשה ואומללה כרגע, אני לא סומכת על שיקול הדעת של עצמי, אני נידית ומבוהלת ומטושטשת, כמו חתול בית עצל שננעל בטעות בחדר המדרגות.
יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר, נשימות עמוקות.

באמת שאין לזה שום "כותרת" מתקבלת על הדעת, ובעיקר אני רוצה לצעוק, אם הייתי יכולה פשוט לצעוק עכשיו, עד שאאבד את הקול, אולי אז, אולי אז הייתי מצליחה להתרכז סוף סוף, אולי אם הייתי יכולה להוציא את כול האומללות הזו מתוכי בבת אחת, במקום לנקז אותה במילים מבולבלות כול כמה שעות, אבל אי אפשר לצעוק (השכנים יזמינו לי ניידת) אז אני אונסת את הבלוג, וזה בסדר, הוא שלי, מותר לי, בשביל זה הוא קיים.

אני קצת מתגעגעת לימים בהם ידעתי מה יהיה איתי (לפחות פיזית) בעוד שבוע, אני קצת מתגעגעת לימי השגרה המנומנמת אך הבטוחה שבה לא הרגשתי כאילו אני יוצאת מגבולות העור של עצמי, אני קצת מתגעגעת לימים בהם למעשיי היו פחות השלכות הרות גורל על חיי וחיי אנשים אחרים, אני קצת מתגעגעת לימים בהם ידעתי פחות, אבל זו החרדה שמדברת, וזה היה מוזר לו הייתי חשה אחרת.

ואני נורא מתגעגעת לחברה של ברכה, היא הייתה קול מעודד שעזר לי בחודשיים האחרונים להמשיך להקשיב לעצמי באומץ, לתת לעצמי את הכבוד והחמלה להם אני ראויה לאורך הדרך, היא הייתה ראי מדהים, של האכזריות הבלתי מתפשרת שלי לעצמי, ובכול פעם שסיפרה סיפור מנפשה, שבקלות יכל להיות שלי, ולבי יצא אליה בהבנה והזדהות עצומה, משהו בי תהה – למה עם כך בעצם, אני כול כך נוראית לעצמי? הרי את עצמי בסיטואציה דומה הייתי כבר קורעת לגזרים ודנה לאלפי עונשים מנטליים מגוחכים וימים של אשמה וייסורים, ואם יש בי את כול ההבנה והאהבה העצומה הזו, איך זה שאני לעולם לא מעניקה ממנה לעצמי? ואיך זה שכאדם שכול מערך החשיבה וההתנהגויות שלו סובב סביב הדחף האדיר הזה להיות טוב לאחרים ובעיניהם, איך, לאלף עזאזלים איך, אני כול כך רעה לעצמי?

הגעגוע הזה מצטרף לעומס הרגשות הכללי שעושה בי שמות כול השבוע וחלק ממני מרגיש אשם שאני בכלל מסוגלת לחוש עוד משהו חוץ מהתפלצות ושברון לב וחרדה מהסוף הזה, שהתחיל כבר לפני כמה חודשים ועכשיו הופך לאמתי לנגד עיני, וחלק ממני מרגיש אשם שאני מחפשת מזור לכאב הזה במקום להתמסר לו בסגפנות, אבל אם היה מתישהו זמן טוב לשנות דפוסים, זה ממש עכשיו, אז אני מתאפקת ומזכירה לעצמי שהצורך להעניש את עצמי הוא בעיקר דפוס התנהגות פוגעני, כלפי עצמי, קול זר ואלים שנשתל בתוכי בילדותי, על ידי אנשים אחרים, כדי למלא את צרכיהם האנוכיים, ואני לא באמת "חייבת" להכות את עצמי מנטלית רק בגלל שהרצונות הבסיסיים שלי מתנגשים הפעם עם הצורך שלי לרצות ולשמח ולגונן ולתקן את כולם.

אז אני מנסה לראות בכול זה לידה מחדש, למעשה, זה גם די הגיוני, כרגע אני בשלב הצירים וזעקות "אפידורל!!!" בקרוב נצטרך לדחוף (אלוהים ישמור) ואיכשהו, תוך כמה שבועות, אני אמורה להיות אחרי זה.

אני מנסה להכין את עצמי, לכמה זה יכאב, כשהיא תחזור מחו"ל ואנחנו נדבר על זה, וכול זה יהפוך ממשי פתאום, ואיפשהו בתוכי אני יודעת, ששום דבר לא יכול להכין אותי לזה, ואני חווה בו זמנית חרדה ושלווה של נידון למוות.
אבל לכתוב עוזר, ואני שוב מנוקזת מספיק בשביל לחזור ללמוד.

כמה ישן ככה הולם.

&playnext=1&list=PL2A3997195AA73E83

התעוררתי וגיליתי לזוועתי שהטיפול שלי אמור להתחיל ברגע זה ממש, ניסיתי להתקשר לשרינקית, היא לא הייתה זמניה, שקלתי לרגע להחליף בגדים ולתפוס מונית, אבל גם זה לא היה מציל אותי, במהלך רבע השעה שלקח לה לענות לי הספקתי לפתח התקף חרדה, למזלי היא תוכל לדחות את הפגישה ליום ראשון בבוקר, יום לפני הבחינה, תכלס עדיף, אבל אני לא נרגעת מאז,כי א -לא התעוררתי בזמן,ב- איחרתי,ג- אני אמורה להיות במקום מסוים עכשיו, ואני לא, קשה אפילו להסביר את אפקט הזוועה והאימה שהמחשבה הזו מעוררת בי, קצר מערכות ממש, כאילו המוח שלי נכנס למוד פאניקה ומתחיל לזעוק:"מה תל אביב??? את אמורה להיות ברמת גן עכשיו!! תל אביב זה לא רמת גן!!! את אמורה להיות שם!!! ואת לא שם, את פה!!!(רחוב סומסום מישהו?) תקלה!!! תקלה!!! ERORR! כנסי לפאניקה תכף ומיד!"
ואני מהלכת בסלון, מנסה להרגיע את עצמי: "אבל התקשרתי, דיברנו, קבענו ליום א', זה בסדר שאני פה עכשיו, פה ולא שם, זה לא אומר שאני הולכת להפוך לגברת החתולים המשוגעת שצוווחת בחדר המדרגות וכול השכנים מייחלים למותה, זה רק אומר שאני לא ישנה מספיק, והכול בסדר, יום א', הכול בסדר, נשימות עמוקות.

אולי לכתוב יעזור, נראה שהגוף שלי עושה לעצמו ריסטארט, לפני יומיים מרוב מתח קיבלתי מחזור, שבוע וחצי לפני הזמן, למעשה, בכול פעם שאני נתונה בסטרס נפשי כבד הגוף שלי פשוט קורס ואני מקבלת, התאוריה הלא רשמית שלי היא: הגוף שלי, שנוצר בעיקר תודות לשיקול דעת בעייתי, זוכר באופן כול כך טראומטי מה קורה כשמביאים ילדים לעולם בזמן לא מתאים, שהוא פשוט מכבה לי את מערכת הרבייה בכול פעם שאני נראית לו במצוקה, ככה, רק ליתר ביטחון, לסבית, שמסבית, not well enough to procreate! Shut all systems down!!! Now!!! Go, go go!!! ואז פסטיבל שלם של התרחשויות דחופות בתוך הרחם שלי, כמו על צוללת בעת הכרזת קוד...קוד מה שזה לא יהיה שהם מכריזים כשהדברים לא נראים טוב. לפחות אני עדיין מצחיקה את עצמי.

בקרוב ע' תגיע (היא נסעה שלשום הביתה, יש מצב שאופרת הסבון שם תמשיך עוד כמה חודשים), היא רוצה לעזור לי ללמוד ולוודא שאני שפויה ואוכלת וישנה ובאופו כללי, עדיין קיימת, אני לגמרי כול הדברים האלה, אבל תבורך ע'.

אני חושבת שנשרף לנו הדוד,אני מקווה שלא, הפעלתי את מרב היכולות שלי כחשמלאי חובב סוג ד (משמע: כיביתי והדלקתי כול מתג בקופסת החשמל) ואז הבנתי שעומדות בפניי שתי אופציות – א- להמשיך לקוות שזו רק הנורה ובערב אוכל להתקלח במים רותחים כמו תמיד, ב- להתקשר לאינסטלטור / חשמלאי / כולבויניק של חברת הניהול ולבקש שיבוא לתקן את הדבר הארור.
התקשרתי, אני נורא מרוצה מעצמי, זה נשמע דבילי, נכון, אבל בעבר הייתי ממשיכה, כמו דמות מסרט מצויר, לגשת לדוד כול כמה דקות, לגרד את הסנטר, כאילו אני באמת שוקלת אופציות דמיוניות כלשהן, להתעלל קצת בקופסת החשמל, ולהמשיך לקוות, כך כול הדרך למקלחת מקומקום.

למה? כנראה לזה ולמנהג השינה בסלון יש סיבה או תשובה משותפת.

אז היום, בצעד לגמרי לא אופייני, התקשרתי, לא מצמצתי אפילו, ז"א, כן, רטנתי, וסיננתי קללה קטנה על עצם כך שעליי לתקשר עם אדם זר עכשיו (אוי הזוועה), ועוד לבקש את עזרתו (זוועה פעמיים) אבל התקשרתי, וגם מיד היה לי ברור שאני מתקשרת, אפילו שהמוח שלי עוד לא לגמרי הניח לעניין האיחור, והשכנים מצד ימין של הבניין משפצים ורעש המקדחה עדיין מתערבב עם רעשי הבטן המתהפכת שלי, התקשרתי כמו אדם שפוי ומתפקד, ואם בעבר הדבר היחיד שהיה מניע אותי לגרום לתיקון הדוד הארור היה הדאגה שלזוגה יהיו מים חמים בערב, היום התקשרתי כי אני, כמו כול אדם שפוי באמצע ינואר (בחיי שכמעט כתבתי נובמבר, אני סובלת מבעיית זמנים הזויה לאחרונה), זקוקה למקלחת חמה. וזה הניצחון הקטן שלי למחצית הראשונה של היום – העובדה שלמרות היותי משברית כרגע, שלא כהרגלי בקודש, לא שמתי על עצמי זין גורף וטוטאלי, אני עדיין רוצה לדאוג לעצמי.

ממש special Olympics של הנפש, בחיי, אבל גם זה ניצחון.

אתמול שמעתי את הגרמניות יוצאות החוצה ואחת מהן סיננה "המטומטמות האלה (אנחנו) לא מוצאות את החשבון (ששולם ונסגר, לפני חצי שנה), אלוהים!", בחיי שכמעט יצאתי לחדר המדרגות בזעקות שבר :" את!!! את והכינור המזורגג שלך שעושה לי כאבי שיניים בנפש! את, יצור שטני שכמוך, שלא נותן לי ללמוד, לישון, לשבת במרפסת בערב בלי אזניות! את שנשמעת כאילו את מנסה להלחין רשע טהור בעזרת מזמרה חלודה ושתי ידיים שמאליות!!! את!!! את זונה! זה מה שאת.

אבל התאפקתי, אולי בגלל זה לא טרחתי לבדוק אם היא בבית לפני שאני מתעסקת עם ארון החשמל המשותף שלנו?

עכשיו ע' הגיעה, היא נראית נסערת משהו, איכשהו אני לא מופתעת, היא מאיימת לסדר את הבית ויש מצב שעליי לעצור אותה רגע ולהתעמק באופרת סבון, זה הולך להיות מאתגר, אבל זה בסדר, אני יכולה הכול אני, או משהו בנוסח.
ואז ללמוד, אלוהים שתעזור לי, יהיה בסדר, יותר מזה, יהיה בסדר ויהיו מים חמים!

הצלחתי להרגיע את הרוחות, אבל השאלה שלה הייתה אקדח לרקה שהעץ תהליכים.
היא שאלה והיה לי ברור שאין שום סיכוי שבעולם שאני מסיימת זוגיות של שנתיים וחצי במייל, ועוד בצורה כזו, אבל גם היה לי ברור שאני לא נשארת, האסימון ירד סופית שניה אחרי שנגמר התקף החרדה שכול הסיטואציה גרמה, שורה תחתונה, אני לא נשארת, אבל אנחנו צריכות לדבר על זה, פנים מול פנים.

היום נזכרתי פתאום שהאקסית הדפוקה שלה, זו שהייתה לפני, נפרדה ממנה, אחרי שנתיים, במייל, אני כבר לא בטוחה מי שיחזרה מה עם מי, אבל יש לי תחושה שהתשובה לכול זה היא 42.

חוצמזה, למרבה ההפתעה, נכון לכרגע אני חסרת חרטות. ולא במובן ששולל את האפשרות שיכולתי לעשות כמה דברים אחרת, יכולתי, בהיבטים מסויימים יכולתי לעשות דברים אחרת, וצר לי נורא על כול שבריר של סבל או תסכול שגרמתי במעשיי, ויחד עם זאת, אני לא מתחרטת, לפני חודשיים הגעתי לקצה החבל שלי והתהליך התחיל, מאז הספקתי לחזור לכתוב אחרי הפסקה של שנה וחצי לפחות, לחזור לכתוב שירה אחרי הפסקה של שנתיים, לרצות את החיים שלי בפתיחות ובדרכים שלא חשבתי שאפשריים יותר, לרצות בכלל, להתערטל, להתאהב, לאבד שליטה, להתרסק, להרגיש יותר ממה שהרגשתי בשנתיים האחרונות בבת אחת, לתת לכול הפצעים לנשום ולפגוש את כול הפחדים כולם, אחד אחד.

אני סובלת כרגע, באמת ובתמים, אבל לכול הרוחות, אני לא מתחרטת, גילית על עצמי ובעצמי דברים שמרגשים אותי בצורה קסומה, וגילית כמה אני אינסופית, וחיה ונושמת, וחזקה, ובחיי, שאני הבת אדם הכי אמיצה שאני מכירה כרגע, וזה גורם לי להרגיש שאני יכולה להזיז את היקום כולו אם ארצה.
וגיליתי שאני מצחיקה נורא, ושיש בי אינספור אגדות, ותמונות רצות, ונהרות של מילים, וגיליתי כמה פתוחה וחמה אני יכולה להיות, עד כמה אני מסוגלת להתרגש, להכיל, לרצות, להיות מובנת, עד כמה אני יכולה להיות נחשקת.

ואני ניסיתי לחיות בשלום בלי כול זה, ואפילו לא ידעתי להסביר מה כואב.

לא רציתי להסביר מה כואב, ההבנה שחסר לנו משהו, משהו גדול מדי וחשוב מדי, הייתה מובילה לנקודה זו ממש, לא הייתי מוכנה, חשבתי שבמקום להתמודד עם החוסר הקריטי הזה אני יכולה פשוט לעצור את הנשימה ולחכות שזה יעבור, לא לחשוב על זה, to just stop it!
נראה לי שהשתנתי, סביר להניח שלמזלי לא יכולתי פשוט לעצור את זה, וזה מרגיש כמו לצאת מהארון שוב, הנה, הכתם המטושטש על השמשה, הזה שרק אתמול אפשר היה להתעלם ממנו הפך למציאות חדשה, ולמרות כול מה שזה "עולה לי" אני לא יכולה פשוט להפסיק לדעת את כול מה שאני יודעת עכשיו, ואני מרגישה תחושת שחרור מוזרה, אני משוחררת מרצונותיהם של אנשים אחרים כלפי, אם זה אומר משהו למישהו, אני שלי, באופן שלא הייתי שלי כבר המון זמן, באופן שבו לא הייתי שלי מאז שהבנתי שיש לי חדרים בנפש שכדאי להשאיר נעולים למען "שלום בית", ועכשיו, דלתות, חלונות, לכול הרוחות! היה שם רגע כלשהו, בו אני התחלתי לבטל את הרגשות והרצונות שלי, ואת מי שאני, לטובת מי שרציתי להיות, לטובת מי שחשבתי שאני אמורה להיות, ולמזלי הגיע רגע כלשהו בו לא יכולתי יותר, ומשום מה, דווקא היום, יותר מתמיד, יש לי תחושה משונה שיש מצב שאני מתפתחת ולא הולכת ומשתגעת, כמו שחשדתי לפני כמה חודשים.

וכמו באותו רגע מלא חמלה עצמית מדהימה (מושג שהיה זר לי לגמרי עד אז) שבו הבנתי שאני הולכת להירגע עכשיו ופשוט לתת לעצמי, לתת לעצמי להיות לסבית, כי אני לסבית, וזה לא משנה בכלל שאף אחד לא תכנן את זה, או למי זה מתאים או לא מתאים, את את חלומו של מי זה ינפץ, אני לסבית כי ככה אני, וזהו, כך עכשיו אני מבינה, אני רוצה לסיים את מערכת היחסים הזו, כי זה לא עובד יותר, כי לשתינו לא טוב, כי אני השתנתי, כי אני רוצה וצריכה דברים שהיא לא יכולה לתת לי כרגע, כי אני לא רוצה לחכות לרגע שאני אפסיק לאהוב אותה כדי להיפרד, זה באמת ישבור את לבי באופן קיומי, היא אדם מדהים וראוי ביותר לאהבתי, אני אוהבת אותה ואוהב תמיד, אני פשוט לא יכולה להיות בת הזוג שלה יותר, זה מתנגש עם היכולת שלי לחיות בשלום, ובכנות, ובסיפוק או לפחות בשאיפה בריאה לסיפוק.

באופן מוזר כלשהו הפסקתי להתייסר, כאילו המייל שלה פוצץ בבת אחת את החרדה, ואפילו שלא שיתפתי פעולה עם הדרישה שלה להודיע לה אם אני מתכננת להיפרד ממנה כשהיא תחזור או לא, זה גרם לי להתמודד עם השאלה הזו באותו הרגע, והלחץ ירד.
אני מקווה שאצליח ללמוד בימים שנותרו לי, במקרה הכי גרוע אחזור על הבחינה במאי, אני מאוד מקווה לעבור בציון משביע רצון הפעם, אבל חיי לא תלויים בזה, דבר טריוויאלי שאני מתקשה לזכור בזמנים כאלה.

אני מקווה שזה העדכון האחרון לזמן הקרוב, אבל לא מבטיחה כלום, מדי פעם יש לי דחף פשוט לצעוק...

עכשיו, במייל, היא רוצה תשובות, בועת המציאות הנפרדת שלי עומדת להתנפץ.
אלוהים שתעזור לי, הבטן שלי (שלפני כן ע' דחסה לתוכה סנדביץ' רוסטביף) מתהפכת ומפרפרת, יש לי בחילה.
כבר ציינתי שהיום זה יום ההולדת שלה? פאק מי! גיהנום זה פה.