התעוררתי וגיליתי לזוועתי שהטיפול שלי אמור להתחיל ברגע זה ממש, ניסיתי להתקשר לשרינקית, היא לא הייתה זמניה, שקלתי לרגע להחליף בגדים ולתפוס מונית, אבל גם זה לא היה מציל אותי, במהלך רבע השעה שלקח לה לענות לי הספקתי לפתח התקף חרדה, למזלי היא תוכל לדחות את הפגישה ליום ראשון בבוקר, יום לפני הבחינה, תכלס עדיף, אבל אני לא נרגעת מאז,כי א -לא התעוררתי בזמן,ב- איחרתי,ג- אני אמורה להיות במקום מסוים עכשיו, ואני לא, קשה אפילו להסביר את אפקט הזוועה והאימה שהמחשבה הזו מעוררת בי, קצר מערכות ממש, כאילו המוח שלי נכנס למוד פאניקה ומתחיל לזעוק:"מה תל אביב??? את אמורה להיות ברמת גן עכשיו!! תל אביב זה לא רמת גן!!! את אמורה להיות שם!!! ואת לא שם, את פה!!!(רחוב סומסום מישהו?) תקלה!!! תקלה!!! ERORR! כנסי לפאניקה תכף ומיד!"
ואני מהלכת בסלון, מנסה להרגיע את עצמי: "אבל התקשרתי, דיברנו, קבענו ליום א', זה בסדר שאני פה עכשיו, פה ולא שם, זה לא אומר שאני הולכת להפוך לגברת החתולים המשוגעת שצוווחת בחדר המדרגות וכול השכנים מייחלים למותה, זה רק אומר שאני לא ישנה מספיק, והכול בסדר, יום א', הכול בסדר, נשימות עמוקות.
אולי לכתוב יעזור, נראה שהגוף שלי עושה לעצמו ריסטארט, לפני יומיים מרוב מתח קיבלתי מחזור, שבוע וחצי לפני הזמן, למעשה, בכול פעם שאני נתונה בסטרס נפשי כבד הגוף שלי פשוט קורס ואני מקבלת, התאוריה הלא רשמית שלי היא: הגוף שלי, שנוצר בעיקר תודות לשיקול דעת בעייתי, זוכר באופן כול כך טראומטי מה קורה כשמביאים ילדים לעולם בזמן לא מתאים, שהוא פשוט מכבה לי את מערכת הרבייה בכול פעם שאני נראית לו במצוקה, ככה, רק ליתר ביטחון, לסבית, שמסבית, not well enough to procreate! Shut all systems down!!! Now!!! Go, go go!!! ואז פסטיבל שלם של התרחשויות דחופות בתוך הרחם שלי, כמו על צוללת בעת הכרזת קוד...קוד מה שזה לא יהיה שהם מכריזים כשהדברים לא נראים טוב. לפחות אני עדיין מצחיקה את עצמי.
בקרוב ע' תגיע (היא נסעה שלשום הביתה, יש מצב שאופרת הסבון שם תמשיך עוד כמה חודשים), היא רוצה לעזור לי ללמוד ולוודא שאני שפויה ואוכלת וישנה ובאופו כללי, עדיין קיימת, אני לגמרי כול הדברים האלה, אבל תבורך ע'.
אני חושבת שנשרף לנו הדוד,אני מקווה שלא, הפעלתי את מרב היכולות שלי כחשמלאי חובב סוג ד (משמע: כיביתי והדלקתי כול מתג בקופסת החשמל) ואז הבנתי שעומדות בפניי שתי אופציות – א- להמשיך לקוות שזו רק הנורה ובערב אוכל להתקלח במים רותחים כמו תמיד, ב- להתקשר לאינסטלטור / חשמלאי / כולבויניק של חברת הניהול ולבקש שיבוא לתקן את הדבר הארור.
התקשרתי, אני נורא מרוצה מעצמי, זה נשמע דבילי, נכון, אבל בעבר הייתי ממשיכה, כמו דמות מסרט מצויר, לגשת לדוד כול כמה דקות, לגרד את הסנטר, כאילו אני באמת שוקלת אופציות דמיוניות כלשהן, להתעלל קצת בקופסת החשמל, ולהמשיך לקוות, כך כול הדרך למקלחת מקומקום.
למה? כנראה לזה ולמנהג השינה בסלון יש סיבה או תשובה משותפת.
אז היום, בצעד לגמרי לא אופייני, התקשרתי, לא מצמצתי אפילו, ז"א, כן, רטנתי, וסיננתי קללה קטנה על עצם כך שעליי לתקשר עם אדם זר עכשיו (אוי הזוועה), ועוד לבקש את עזרתו (זוועה פעמיים) אבל התקשרתי, וגם מיד היה לי ברור שאני מתקשרת, אפילו שהמוח שלי עוד לא לגמרי הניח לעניין האיחור, והשכנים מצד ימין של הבניין משפצים ורעש המקדחה עדיין מתערבב עם רעשי הבטן המתהפכת שלי, התקשרתי כמו אדם שפוי ומתפקד, ואם בעבר הדבר היחיד שהיה מניע אותי לגרום לתיקון הדוד הארור היה הדאגה שלזוגה יהיו מים חמים בערב, היום התקשרתי כי אני, כמו כול אדם שפוי באמצע ינואר (בחיי שכמעט כתבתי נובמבר, אני סובלת מבעיית זמנים הזויה לאחרונה), זקוקה למקלחת חמה. וזה הניצחון הקטן שלי למחצית הראשונה של היום – העובדה שלמרות היותי משברית כרגע, שלא כהרגלי בקודש, לא שמתי על עצמי זין גורף וטוטאלי, אני עדיין רוצה לדאוג לעצמי.
ממש special Olympics של הנפש, בחיי, אבל גם זה ניצחון.
אתמול שמעתי את הגרמניות יוצאות החוצה ואחת מהן סיננה "המטומטמות האלה (אנחנו) לא מוצאות את החשבון (ששולם ונסגר, לפני חצי שנה), אלוהים!", בחיי שכמעט יצאתי לחדר המדרגות בזעקות שבר :" את!!! את והכינור המזורגג שלך שעושה לי כאבי שיניים בנפש! את, יצור שטני שכמוך, שלא נותן לי ללמוד, לישון, לשבת במרפסת בערב בלי אזניות! את שנשמעת כאילו את מנסה להלחין רשע טהור בעזרת מזמרה חלודה ושתי ידיים שמאליות!!! את!!! את זונה! זה מה שאת.
אבל התאפקתי, אולי בגלל זה לא טרחתי לבדוק אם היא בבית לפני שאני מתעסקת עם ארון החשמל המשותף שלנו?
עכשיו ע' הגיעה, היא נראית נסערת משהו, איכשהו אני לא מופתעת, היא מאיימת לסדר את הבית ויש מצב שעליי לעצור אותה רגע ולהתעמק באופרת סבון, זה הולך להיות מאתגר, אבל זה בסדר, אני יכולה הכול אני, או משהו בנוסח.
ואז ללמוד, אלוהים שתעזור לי, יהיה בסדר, יותר מזה, יהיה בסדר ויהיו מים חמים!
לפני 13 שנים. 28 בינואר 2011 בשעה 12:21