באמת שאין לזה שום "כותרת" מתקבלת על הדעת, ובעיקר אני רוצה לצעוק, אם הייתי יכולה פשוט לצעוק עכשיו, עד שאאבד את הקול, אולי אז, אולי אז הייתי מצליחה להתרכז סוף סוף, אולי אם הייתי יכולה להוציא את כול האומללות הזו מתוכי בבת אחת, במקום לנקז אותה במילים מבולבלות כול כמה שעות, אבל אי אפשר לצעוק (השכנים יזמינו לי ניידת) אז אני אונסת את הבלוג, וזה בסדר, הוא שלי, מותר לי, בשביל זה הוא קיים.
אני קצת מתגעגעת לימים בהם ידעתי מה יהיה איתי (לפחות פיזית) בעוד שבוע, אני קצת מתגעגעת לימי השגרה המנומנמת אך הבטוחה שבה לא הרגשתי כאילו אני יוצאת מגבולות העור של עצמי, אני קצת מתגעגעת לימים בהם למעשיי היו פחות השלכות הרות גורל על חיי וחיי אנשים אחרים, אני קצת מתגעגעת לימים בהם ידעתי פחות, אבל זו החרדה שמדברת, וזה היה מוזר לו הייתי חשה אחרת.
ואני נורא מתגעגעת לחברה של ברכה, היא הייתה קול מעודד שעזר לי בחודשיים האחרונים להמשיך להקשיב לעצמי באומץ, לתת לעצמי את הכבוד והחמלה להם אני ראויה לאורך הדרך, היא הייתה ראי מדהים, של האכזריות הבלתי מתפשרת שלי לעצמי, ובכול פעם שסיפרה סיפור מנפשה, שבקלות יכל להיות שלי, ולבי יצא אליה בהבנה והזדהות עצומה, משהו בי תהה – למה עם כך בעצם, אני כול כך נוראית לעצמי? הרי את עצמי בסיטואציה דומה הייתי כבר קורעת לגזרים ודנה לאלפי עונשים מנטליים מגוחכים וימים של אשמה וייסורים, ואם יש בי את כול ההבנה והאהבה העצומה הזו, איך זה שאני לעולם לא מעניקה ממנה לעצמי? ואיך זה שכאדם שכול מערך החשיבה וההתנהגויות שלו סובב סביב הדחף האדיר הזה להיות טוב לאחרים ובעיניהם, איך, לאלף עזאזלים איך, אני כול כך רעה לעצמי?
הגעגוע הזה מצטרף לעומס הרגשות הכללי שעושה בי שמות כול השבוע וחלק ממני מרגיש אשם שאני בכלל מסוגלת לחוש עוד משהו חוץ מהתפלצות ושברון לב וחרדה מהסוף הזה, שהתחיל כבר לפני כמה חודשים ועכשיו הופך לאמתי לנגד עיני, וחלק ממני מרגיש אשם שאני מחפשת מזור לכאב הזה במקום להתמסר לו בסגפנות, אבל אם היה מתישהו זמן טוב לשנות דפוסים, זה ממש עכשיו, אז אני מתאפקת ומזכירה לעצמי שהצורך להעניש את עצמי הוא בעיקר דפוס התנהגות פוגעני, כלפי עצמי, קול זר ואלים שנשתל בתוכי בילדותי, על ידי אנשים אחרים, כדי למלא את צרכיהם האנוכיים, ואני לא באמת "חייבת" להכות את עצמי מנטלית רק בגלל שהרצונות הבסיסיים שלי מתנגשים הפעם עם הצורך שלי לרצות ולשמח ולגונן ולתקן את כולם.
אז אני מנסה לראות בכול זה לידה מחדש, למעשה, זה גם די הגיוני, כרגע אני בשלב הצירים וזעקות "אפידורל!!!" בקרוב נצטרך לדחוף (אלוהים ישמור) ואיכשהו, תוך כמה שבועות, אני אמורה להיות אחרי זה.
אני מנסה להכין את עצמי, לכמה זה יכאב, כשהיא תחזור מחו"ל ואנחנו נדבר על זה, וכול זה יהפוך ממשי פתאום, ואיפשהו בתוכי אני יודעת, ששום דבר לא יכול להכין אותי לזה, ואני חווה בו זמנית חרדה ושלווה של נידון למוות.
אבל לכתוב עוזר, ואני שוב מנוקזת מספיק בשביל לחזור ללמוד.
כמה ישן ככה הולם.
לפני 13 שנים. 28 בינואר 2011 בשעה 21:56
