"L" as in "laundry"

הצלחתי להרגיע את הרוחות, אבל השאלה שלה הייתה אקדח לרקה שהעץ תהליכים.
היא שאלה והיה לי ברור שאין שום סיכוי שבעולם שאני מסיימת זוגיות של שנתיים וחצי במייל, ועוד בצורה כזו, אבל גם היה לי ברור שאני לא נשארת, האסימון ירד סופית שניה אחרי שנגמר התקף החרדה שכול הסיטואציה גרמה, שורה תחתונה, אני לא נשארת, אבל אנחנו צריכות לדבר על זה, פנים מול פנים.

היום נזכרתי פתאום שהאקסית הדפוקה שלה, זו שהייתה לפני, נפרדה ממנה, אחרי שנתיים, במייל, אני כבר לא בטוחה מי שיחזרה מה עם מי, אבל יש לי תחושה שהתשובה לכול זה היא 42.

חוצמזה, למרבה ההפתעה, נכון לכרגע אני חסרת חרטות. ולא במובן ששולל את האפשרות שיכולתי לעשות כמה דברים אחרת, יכולתי, בהיבטים מסויימים יכולתי לעשות דברים אחרת, וצר לי נורא על כול שבריר של סבל או תסכול שגרמתי במעשיי, ויחד עם זאת, אני לא מתחרטת, לפני חודשיים הגעתי לקצה החבל שלי והתהליך התחיל, מאז הספקתי לחזור לכתוב אחרי הפסקה של שנה וחצי לפחות, לחזור לכתוב שירה אחרי הפסקה של שנתיים, לרצות את החיים שלי בפתיחות ובדרכים שלא חשבתי שאפשריים יותר, לרצות בכלל, להתערטל, להתאהב, לאבד שליטה, להתרסק, להרגיש יותר ממה שהרגשתי בשנתיים האחרונות בבת אחת, לתת לכול הפצעים לנשום ולפגוש את כול הפחדים כולם, אחד אחד.

אני סובלת כרגע, באמת ובתמים, אבל לכול הרוחות, אני לא מתחרטת, גילית על עצמי ובעצמי דברים שמרגשים אותי בצורה קסומה, וגילית כמה אני אינסופית, וחיה ונושמת, וחזקה, ובחיי, שאני הבת אדם הכי אמיצה שאני מכירה כרגע, וזה גורם לי להרגיש שאני יכולה להזיז את היקום כולו אם ארצה.
וגיליתי שאני מצחיקה נורא, ושיש בי אינספור אגדות, ותמונות רצות, ונהרות של מילים, וגיליתי כמה פתוחה וחמה אני יכולה להיות, עד כמה אני מסוגלת להתרגש, להכיל, לרצות, להיות מובנת, עד כמה אני יכולה להיות נחשקת.

ואני ניסיתי לחיות בשלום בלי כול זה, ואפילו לא ידעתי להסביר מה כואב.

לא רציתי להסביר מה כואב, ההבנה שחסר לנו משהו, משהו גדול מדי וחשוב מדי, הייתה מובילה לנקודה זו ממש, לא הייתי מוכנה, חשבתי שבמקום להתמודד עם החוסר הקריטי הזה אני יכולה פשוט לעצור את הנשימה ולחכות שזה יעבור, לא לחשוב על זה, to just stop it!
נראה לי שהשתנתי, סביר להניח שלמזלי לא יכולתי פשוט לעצור את זה, וזה מרגיש כמו לצאת מהארון שוב, הנה, הכתם המטושטש על השמשה, הזה שרק אתמול אפשר היה להתעלם ממנו הפך למציאות חדשה, ולמרות כול מה שזה "עולה לי" אני לא יכולה פשוט להפסיק לדעת את כול מה שאני יודעת עכשיו, ואני מרגישה תחושת שחרור מוזרה, אני משוחררת מרצונותיהם של אנשים אחרים כלפי, אם זה אומר משהו למישהו, אני שלי, באופן שלא הייתי שלי כבר המון זמן, באופן שבו לא הייתי שלי מאז שהבנתי שיש לי חדרים בנפש שכדאי להשאיר נעולים למען "שלום בית", ועכשיו, דלתות, חלונות, לכול הרוחות! היה שם רגע כלשהו, בו אני התחלתי לבטל את הרגשות והרצונות שלי, ואת מי שאני, לטובת מי שרציתי להיות, לטובת מי שחשבתי שאני אמורה להיות, ולמזלי הגיע רגע כלשהו בו לא יכולתי יותר, ומשום מה, דווקא היום, יותר מתמיד, יש לי תחושה משונה שיש מצב שאני מתפתחת ולא הולכת ומשתגעת, כמו שחשדתי לפני כמה חודשים.

וכמו באותו רגע מלא חמלה עצמית מדהימה (מושג שהיה זר לי לגמרי עד אז) שבו הבנתי שאני הולכת להירגע עכשיו ופשוט לתת לעצמי, לתת לעצמי להיות לסבית, כי אני לסבית, וזה לא משנה בכלל שאף אחד לא תכנן את זה, או למי זה מתאים או לא מתאים, את את חלומו של מי זה ינפץ, אני לסבית כי ככה אני, וזהו, כך עכשיו אני מבינה, אני רוצה לסיים את מערכת היחסים הזו, כי זה לא עובד יותר, כי לשתינו לא טוב, כי אני השתנתי, כי אני רוצה וצריכה דברים שהיא לא יכולה לתת לי כרגע, כי אני לא רוצה לחכות לרגע שאני אפסיק לאהוב אותה כדי להיפרד, זה באמת ישבור את לבי באופן קיומי, היא אדם מדהים וראוי ביותר לאהבתי, אני אוהבת אותה ואוהב תמיד, אני פשוט לא יכולה להיות בת הזוג שלה יותר, זה מתנגש עם היכולת שלי לחיות בשלום, ובכנות, ובסיפוק או לפחות בשאיפה בריאה לסיפוק.

באופן מוזר כלשהו הפסקתי להתייסר, כאילו המייל שלה פוצץ בבת אחת את החרדה, ואפילו שלא שיתפתי פעולה עם הדרישה שלה להודיע לה אם אני מתכננת להיפרד ממנה כשהיא תחזור או לא, זה גרם לי להתמודד עם השאלה הזו באותו הרגע, והלחץ ירד.
אני מקווה שאצליח ללמוד בימים שנותרו לי, במקרה הכי גרוע אחזור על הבחינה במאי, אני מאוד מקווה לעבור בציון משביע רצון הפעם, אבל חיי לא תלויים בזה, דבר טריוויאלי שאני מתקשה לזכור בזמנים כאלה.

אני מקווה שזה העדכון האחרון לזמן הקרוב, אבל לא מבטיחה כלום, מדי פעם יש לי דחף פשוט לצעוק...