אני שלי, והעולם שלי גם.
היום התעוררתי ב9 בבוקר, שום סיבה מיוחדת, המטפלת שלי ביטלה לי כי היא חולה, לא קבעתי שום בראנצ' מרגש בצהריים, הלכתי לישון מאוחר נורא אחרי יום ארוך בטירוף פלוס מסיבת יום הולדת בצפון העיר (פלוס 2 כוסות מרלו), ועדיין, 9 בבוקר, Up and go! לפני חצי שנה לא הייתי מרימה את הראש מהכרית עד הצהריים כשהזדמן לי לישון, היום, אני פנתרה שחורה נמרצת.
יותר מזה, התעוררתי והתלבשתי, לא נשארתי לרבוץ בפיג'מה, לא שתיתי 3 כוסות קפה אחת אחרי השנייה, לא הזיז לי כינורו של לוציפר ברקע, קמתי לתוך היום שלי ואני חיה, הפלא ופלא.
היום נזכרתי איך בתקופה הזו ממש בשנה שעברה כמעט ונרשמתי לרידמן, למסלול פסיכותרפיה גוף ונפש, שיטה טיפולית מדהימה שמשבלת פסיכואנליזה מערבית עם עקרונות הבודהיזם והרפואה האלטרנטיבית. עברתי סדנת הערכה לקבלה לתכנית, ואני זוכרת כמה ערומה הרגשתי, בחדר ההוא, בהתחלה עשינו תרגיל שחרור ונתבקשנו לדמיין את הדבר, "הפצע" שמונע מאיתנו חיים, לדמיין אותו ככדור בכפות הידיים, ואני מיד ידעתי לומר – "פחד" הפחד שלי, יכולתי להרגיש אותו כבד כבד בידיי, וכשנתבקשתי להרים אותו מעל הראש הזדעזעתי לגלות כמה מאמץ זה דורש, להרים באוויר כדור דמיוני, המשקל שלו הרעיד כתפיים וידיים ומשך אותי מטה, יכולתי לחוש אותו, עול כבד ותובעני שמאלץ אותי, לחיות כפופה.
במיוחד זכורה לי בחורה אחת, איתה עשיתי תרגיל התבוננות מדיטטיבית, בסופו היינו צריכות לתת זו לזו סוג של "מפרט טכני" אחת של השניה, דברים שחשנו, דברים שקלטנו, דיברתי עליה בקול יציב ורך והיא הנהנה, לפעמים בהפתעה, ואז כשהיא החלה לדבר עליי...היא פחדה לדבר עליי, ואני ידעתי למה, כי עיניי היו מלאות כאב ופחד, כי היא הרגישה משהו זועק, כי הפצע הפתוח התגלה פתאום, כמעט בטעות, ושתנו הובכנו.
אחר כך חיבקתי אותה חיבוק גדול וחם וצפיתי בה נרשמת, וויתרתי על המקום שלי, בידיעה שאני עדיין מדממת, ועדיין אין בי את הכוח והחופש.
מאז עברה קצת יותר משנה, היום הכדור המטפורי נכנס לכיס המטפורית שלי בזמן שאני שוטפת כלים במטבח ומזמזמת עם המוזיקה,וזה לא שהוא לא מורגש, הוא שם, מתגלגל מצד לצד, מלחשש אודות כישלונות ומכאובי עבר, אבל הספקנו להכיר היטב מאז, למעשה, בחודשים האחרונים הפחד שלי קם ונעמד מולי, טווח אפס, אף לאף, ומשהו קרה שם כי התחלתי להבין שהעול כבד מדי, שיש הבדל בין כלוב למקום בטוח (אוה, האירוניה) ושלחיות תחת הרדמה מקומית של פחד, למעשה מפחיד אותי פי אלף, יותר מכול תסריט מטורלל אחר שאני יכולה לעלות על דעתי.
עשיתי פעלולים ארונווטים מרשימים בנפשי בניסיון לברוח מכול "רגש מסוכן" ולבי נשאר עני ומורעב וחסר מנוחה, עד שלא יכולתי להחזיק יותר, השרירים וויתרו, האצבעות הרפו, נפל ונשבר לאלפי רסיסים, כול העולם הדמיוני שנשאתי על כתפי, בבום אחד, ואלוהים, איך זה שלא הנחתי את זה כבר קודם?
ויש לי תכניות פתאום, וכוח, ורצון, וגו גמיש והעירום שלי, ביני לבין עצמי או בחדר מלא אנשים, הוא לא גורם לי להתכווץ בתוך עצמי יותר, ויש בי פתאום, אני ערה בתוכי, ואלוהים כמה שהתגעגעתי!
הייתי רוצה לכתוב על עוד מיליון דברים, ועל זה שאני עדיין מרגישה קצת אשמה, להיות אגואיסטית ולהחליט שאני חיה פתאום, ועל כמה שכול זה עדיין קצת מוזר, וטרי, אפילו שכיום אני יודעת לשרטט בתודעה שביל ברור שהוביל לכאן, אבל אני רוצה ולא רוצה, כי אני לא באמת חייבת להיות פולנייה מיוסרת גם ביני לבין עצמי, או להסביר הכול לפרטי פרטים ולקבל אישור בכתב לשפיותי מחבר שופטים דמיוני.
אז במקום זה הנה שיר יפה נורא נורא, שנראה לי מסכם יפה את המונולוג הלא הכי קוהרנטי שלי :
לפני 13 שנים. 11 בפברואר 2011 בשעה 12:11
