"L" as in "laundry"

השקט הזה, הוא דביק וסמיך ומתעתע, השקט הזה הוא אינסופי ורך ובתוכו, אני כבר לא בטוחה, הקול הזה, הרוק שנבלע, הנשימה שמתגברת ונעתקת, כמו נתלשת מהגוף, מי זו הייתה כרגע שגופה נקפץ ורעד? את? אני? זה משנה בכלל?

רק לפני כשעה קלה, עוד אכלנו ארוחת ערב, והבנים הביכו אותי וצחקקו , כי התלבשתי לכבודך,ואני שונאת חצאיות, כי הן גורמות לי להרגיש קצת חסרת אונים ונבוכה, אבל לבשתי אחת, שחורה וקצרה וצמודה, כי זה עושה לך נעים, וכי את יכולה לתת לידך לטיל במעלה הירך שלי, מתחת לשולחן ולחמם אותי באצבעותייך דרך התחתון הדק, והסומק הכבד שמציף את לחיי, כמעט מסגיר, בטוח מסגיר, אבל מה אכפת לי, אני מקשקשת על פשטידות, והבנים צוחקים, ואני אדומה, וכול הדרך בחזרה הרוח מלטפת את רגליי, והחצאית עולה, חושפת ביריות והירכיים שלי, צמודות אלייך, רגליי מקיפות את גופך, ואני מחבקת אותך חזק, ואנשים במכוניות ליד, מלווים אותנו במבט, ולא אכפת לי בכלל כמה ערומה ולא מהוגנת אני נראת, גם אם הקסדה לא הייתה מסתירה את פניי, גם אם הם לא היו סתם עוברי (נוסעי) אורח, אני יודעת שזה עושה לך נורא נעים, וזה מרטיב אותי כול כך שלא אכפת ל מכולם, שיסתכלו, לעזאזל איתם, שיסתכלו.

רק לפני שעה קלה, יין וצחוק, וסומק ומתיקות, ועכשיו השקט הזה, כמו חלום נרקוטי שמשתלט על גופי, שלי מי הייתה הנשימה הכבדה הזו? זו היית את או אני?
הטיפות טסות במורד גופי, מציירות עליו פס המראה, מהצוואר, בין השדיים, לאורך כול הבטן, הן נאגרות בחגורה וחלקן מצליחות להתגנב פנימה, כמעט נוגעות בקו המפשעה, והחולצה שלי פתוחה, הייתי מורידה אותה אבל הידיים קשורות מאחורי גו הכיסא, ואני רק רוצה לתת לך עוד ועוד מהעור שלי, לצייר עליו פסים דקים ולבנים, ולרגע נדמה לי שאני יכולה ממש לשמע את הלהבה של הנר מכלה אותו, והטיפות נושקות לעורי, מתערבבות בזרמים שעוברים בי, ואת עדיין לא נוגעת, אבל אני מרגישה אותך והגוף שלי מזדקף לקראתך בכיסא, כאילו שוכח שהוא קשור, נמתח ונמשך אלייך, תגעי בי, אלוהים בבקשה תגעי בי, אלוהים.

את כול כך קרובה עכשיו, אני לא רואה אותך בגלל הצעיף הדק שמכסה את עיניי, אבל אני מרגישה את הרגליים שלך נוגעות בפנים ירכי , מריחה אותך, ואני מרגישה את הגוף שלי משתולל, אפילו שבראשי, רק השקט המתוק הזה, וכול שערי סומר כשאת עוקבת באצבע רכה אחת אחרי כול הקווים שציירת עוצרת בחגורה ושוב עולה למעלה, רק כרית האצבע, ואלוהים, כול העצבים חשופים וטעוני חשמל.

והיד שלך מטפסת, משרטטת את שפתיי הרועדות והנפערות, חודרת את הפה הצמא לך כול כך, אני מוצצת את האצבע שלך, ואז שתיים, ואני יכולה להרגש אותך מסתחררת מעט מתחושת הכוח האבסולוטי הזה שהצימאון שלי מעניק לך, ואני רק רוצה לתת לך עוד, לרגע הפה שלך מחליף את האצבעות והטעם שלך מרעיד אותי בכיסא כמו מכת חשמל, והגב שלי נמתח עוד יותר, מנסה ליישר ולרומם את הגוף, להיצמד אלייך יותר, אבל החבל מפריע, ואת מתרחקת, ניתקת ממני וגורמת לגניחה קרועה ופתאומית לצאת מתוך גופי, אני מלקקת את שפתיי, אוספת אליי שאריות של הטעם שלך.

אני כבר לא זוכרת למה משמשת במקור הסכין על השולחן, אבל אני אפילו לא ממצמצת כשהיא בידייך, מקלפת לאט ובזהירות את השעווה הקשה מעורי, מין ביטחון מוחלת כזה בידיים האוהבות האלה, ידיעה שלא יותירו אפילו שריטה על עורי, אף לא צל של פחד, את מתכופפת אליי וידייך מחליקות לאורך הצוואר, השדיים, הבטן, עוברת על הפסים הוורודים החיוורים שהותירה השעווה, מתפלאות מהיצירה שלך על גופי, יורדות וחופנות את ירכיי הפתוחות לקראתך, ושוב הכיסא לא מצליח להכיל אותי יותר כי הגוף שלי כולו - אלייך, אלייך אלייך, כאילו שוכח שוב ושוב, שאני לא באמת יכולה לזוז יותר מדיי.

הידיים שלך מעלות את החצאית לקו המותניים, ואז את תופסת בה כמו בחגורה ומרימה אותי על רגליי, ידיי עדיין קשורות והרגליים שלי לא מתפקדות במיוחד לאור זה שהברכיים הרועדות מתקפלות מעצמן, איזו הקלה להיזרק על המיטה הרכה, אני שומעת את החגורה שלך נפתחת, אלוהים, אלוהים אדירה, העור שלי פשוט טעון בחשמל, רשרוש של רוכסן, ואז עוד רשרושים ברקע, ואת איפשהו לידי על המיטה פתאום, "אז עד כמה את רוצה לרדת לי עכשיו?" את שואלת אותי ואני מרגישה איך אני לגמרי זולגת על המיטה, "כן, אלוהים, אני מתה לטעום אותך" הקול שלי בוקע מאיפשהו, לא ברור מאיפה או באיזו שפה, היד שלך משתחלת לתוך השיער שלי ומושכת את הראש שלי אלייך, הציפייה הנרגשת למתיקות שלך נשברת בבת אחת על ידי חפץ זר וגדול שנתקע לי בפה, שיט! לא! אני מנסה להרחיק את הראש, אבל הצעצוע כבר תקוע עמוק בתוך פי, "אם תמצצי ממש יפה וכמו ילדה טובה, תקבלי את הכוס שלי" אני לא ממש יכולה לענות אבל זה ברור שאין לי ברירה אלא להסכים, את מזיינת את הפה שלי כשחלקו האחד של הצעצוע יושב עמוק בתוכך והשני בועל את הפה שלי וגורם לי להיחנק ולהשתנק, לא נשאר לי אלא להרפות ולהתנחם בעובדה שכול הסיפור הזה רק מרטיב אותך יותר ובסופו יש פרס, אבל זה נמשך נצח, אני מתעייפת, הלסת שלי כאובה ואני מרגישה איך טיפות ראשונות מתחילות לבצבץ בעיניי ולהרטיב את הצעיף, רק אז את סוף סוף מסיימת את סאגת המציצה ושולפת אותו מתוך פי, ומתוכך, ושוב דוחפת לי אותו לפה, הפעם את החלק שהיה בתוכך ומכוסה כולו בטעם שלך, אני מנקה אותו ואז רגע של דממה שמרגיש כמו נצח, "את באמת ילדה טובה היום" היד שלך שוב מובילה את ראשי והפעם אני מקבלת את הפרס שלי ושוקעת לתוך הרכות הרטובה שהיא את, הראש שלי מסתחרר, הריח שלך עושה בגופי גלים, אלוהים שזה לא יגמר לעולם, את כאילו קוראת את מחשבותיי וממשיכה להצמיד אותי חזק אלייך גם אחרי הפעם השנייה שאת גומרת, וגם אחרי השלישית, ורק כשאני מרגישה איך כול המיצים שהשארת על פניי מתחילים לזלוג במורד הסנטר שלי ועל הצוואר את מרפה משערי ושוב מצמידה אותי למזרן.

אני על ארבע על המיטה , הקרירות של החדר מדגדגת את העור החשוף, כול הבגדים שלי כבר מצאו את דרכם לרצפה, הפנים שלי עדיין מכוסות ברטיבות שלך, ואז היד שלך נוחטת כבדה ומהירה על הישבן שלי, "תספרי", מה? הא? טוב, "אחד" , "לא, לא, בלב, ולספור מדויק בבקשה, אחרת תסתבכי בצרות" אוקיי, אחד, שתיים, חמש, 18? "לכמה הגענו?" "22?", "לא נכון"! את ממשיכה חזק יותר והעור שלי בוער, "ועכשיו?" אני כבר ממש לא יודעת, רגע? הייתי אמורה לכלול גם את הספירה הקודמת? אלוהים הלך עליי, בשלישית את כבר מצפה שאני אספור את הצלפות החגורה, בחיי, משימה אבודה מראש, "כמה?", "ממ, אה?", אני אפילו לא בטוחה שזה היה מילה מה שיצא ממני עכשיו, לא יודעת כמה, שלושים אלף רעידות קטנות ומיליון גלים חמים? אלפי נשימות מקוטעות? לא יודעת, הגוף שלי מוצף ורועד ורותח והיד שלך חופנת את שדיי בזמן שהשנייה מחליקה לתוכי, אלוהים רטוב שם כול כך שהיד שלך נכנסת בשלמותה וממלא אותי בצורה מדהימה כול כך שאני מאבדת לגמרי כול קשר עם המציאות, זה רק את שבתוכי, רק אני שמכילה אותך בגופי ובנפשי ובתודעתי, והשקט המתוק הזה, השקט הזה, הוא דביק וסמיך ומתעתע, השקט הזה הוא אינסופי ורך ובתוכו, אני כבר לא בטוחה, הקול הזה, הרוק שנבלע, הנשימה שמתגברת ונעתקת, כמו נתלשת מהגוף, מי זו הייתה כרגע שגופה נקפץ ורעד? את? אני? זה משנה בכלל?

, ואני רועדת ומתפוצצת לך בידיים, רק אחרי זה את מתירה את ידי ונותנת לי להיצמד אלייך ולגעת בעורך הלח והחם, ללקק טיפות זיעה קטנות שנשארו על כתפך, לשלב את גופי בשלך ולחדור אותך לאט ועמוק עד שאת גומרת, והכול רך ודביק ונוזלי וקסום ובאפלת החדר, ומישהי אומרת שהיא אוהבת, ומישהי עונה אוהבת, זו היית את? אני? זה משנה בכלל? והשקט הזה שמערסל אותנו, רך ואינסופי