ישבתי וחשבתי מה בא לי באמת,מה חסר לי כל כך בגוף והבנתי. יש לי מן הרגשת מחנק כזו,כזו שאני לא יכולה לתאר או להסביר,מן מועקה עמוק בתוך העורקים.
אבל אז הסתכלתי על התמונה שלו,של שנינו במקום ההוא שיש לנו שלווה,בו הכאב נעלם...
אז הבנתי מה בא לי,בא לי להתעלס.
בא לי להרגיש את הידיים שלו מהלכות ברפרוף נוצה על העור.
בא לי להרגיש את שפתיו החמות מנשקות בתשוקה כל חלק ופיסת עור גלויה או חבויה.
בא לי להרגיש את איברו מזדקר בין שפתיי ואז פורץ אל תוך שפתיי הלבייה ופוער אותי למענו.
בא לי להרגיש אותו לוקח בעלות מחדש,בכל נשימה.
ובא לי להרגיש את שיניו הנעוצות בבשרי,מסמנות מחדש את הנשכח.
ואז בא לי פשוט להירדם בתוך זרועותיו,כשאני הכפית הקטנה,וכשאזוז,הוא יחזיר אותי אל זרועותיו וילחש באוזניי את אותן המילים שלא יאמר בעודו ער.
בלאט...בא לי להתעלס...ואיפה הוא כשאני רוצה אותו בין חלציי?