התחלתי עבודה נוספת כמלווה של ילדים עם צרכים מיוחדים. לא בחרתי בה בגלל השכר, אלא בגלל אותם הילדים. נתנו לי את הקו הראשון הבעייתי ויש שניים כאלה. קו בוקר וקו אחר הצהריים. קו בוקר אלה שלושת הפרטיזנים שלי, שנהגו לקלל בלי סוף, ללכת מכות בתוך ההסעה ובזמן הנסיעה, להרביץ למלווים ולשמוע מוזיקה דיכאונית בפול ווליום. כבר ביום השני עימם הובהר להם שמי שלא חוגר, יורד מההסעה ולא משנה איפה אנחנו נמצאים ואחרי זה שירדפו אחרי ההסעה או שיתקשרו להורים. קשוח, אני יודעת. אבל לא הייתה דרך אחרת. למחרת בבוקר הם ניסו אותי שוב עם החגורות והורדתי אותם מההסעה בלי לחשוב פעמיים. הם נלחצו וישבו יפה וחגורים כל הדרך.
אחרי הקשיחות הגיע הרוך, עם הזמן הם הפסיקו לריב בהסעה, התחילו לכבד את הנהג שנמצא באבל והנמיכו את המוזיקה, בלי שירי דיכאון ורמת הקללות ירדה ב-90%. אבל אז יצרתי להם רוטינה אחרת, כל יום לפני שהם עולים להסעה, מתחילים קודם כל בחיבוק. אם החיבוק לא ניתן בהתחלה, הוא ניתן כאשר הם יוצאים מההסעה לבית הספר, אבל החיבוק הוא חובה. במהלך הנסיעה מתעדכנים על היום שעבר ומה צפוי ביום שלפנינו. לקח סך הכל שבועיים כדי לשנות ילדים שאף מלווה לא רצה ללוות, לילדים שזורחים לך מול הפנים בכל יום.
הקו השני, הוא קו טיפה יותר מורכב כי אלה בני נוער עם אוטיזם על הרצף הגבוה ובנוסף עם פיגור שכלי קשה. חלקם בלי יכולת לדבר ולתקשר. המלווה הקודם שלהם ממין זכר הרים ידיים על אחד המתבגרים והכה את הנער עם אגרופים. כדי לא לגרום להסלמה באותו יום, אמרתי למלווה בשפה אחרת להתרחק מהנער לפני שאני בועטת אותו מהרכב בזמן נסיעה. המקרה דווח לבוס ועכשיו אני המלווה שלהם וכבר ניכר שינוי משמעותי בהתנהגות המתבגרים, אותו נער שהוכה, מצליח לתקשר ולהגיד לי אילו חטיפים הוא אוהב, שאותם הוא מקבל בתחילת הנסיעה. השני שאין לו יכולת לתקשר כלל, שנשך את כריות המושבים וצבט בחוזקה את המלווים הקודמים, צחק בפעם הראשונה, והקטן בינהם מצליח לתקשר דרך הטאבלט ובתנועות יד כדי להגיד את מה שהוא רוצה.
אתמול, כאשר שמעתי אותו צוחק בפעם הראשונה, העיניים שלי דמעו מאושר, לקחתי את היד שלו וליטפתי אותה כשאני אומרת לו כמה אני שמחה לשמוע אותו צוחק וכמה אני גאה בהם שהם ילדים טובים ומדהימים, כל השלושה צחקו בקול רם. אפילו הנהג צחק איתם מתוך התרגשות. כאשר הורדנו את האחרונים, הנער שצחק ראשון לקח לי את היד ונאחז בה חזק, כאשר הוא מנסה לקחת אותי איתו לתוך ההוסטל, שלא אשאיר אותו לבד. ליטפתי את היד שלו כאשר אני מלווה אותו פנימה עם חיוך וסיפרתי לצוות מה קרה.
זאת לא רק הייתה הפעם הראשונה שהוא צחק, אלא פעם ראשונה שהוא לא צבט ולא נשך את כרית המושב שלפניו. הנהג שהוא במקרה גם הבוס השני היה בשוק, ואז אמרתי לו שהסיבה לזה שהוא נושך, כי הוא מגיב לנער שקיבל מכות. הוא לא יכול להגיב כדי להגיד שהמלווה שהיה קודם הרביץ, לכן היה נושך את המושבים. אני תוהה, איך לי לקח יומיים להבין את מקור הבעיה ואיך להתנהל איתם, ואחרים לא הצליחו גם במהלך כל השנה שליוו אותם?
את אחת הבעיות העיקריות של החברה שלנו, חוסר סבלנות כלפי השונה.
כשאני עם הילדים ובני הנוער האלה, העולם עוצר מלכת בשבילי, אני נדהמת מכמה הם מבינים וכמה הם נבונים. הבעיה שהם נעולים בתוך הראש של עצמם בלי יכולת להגיד מה הם באמת מרגישים. עם זאת, למדתי להבין דרך הבעת פנים, ליטוף, חיוך והקולות שהם משמיעים.
