קציר החטאים

שורו זה כינוי של מישהו, שאהבתי בכל עוצמה שניתן לתאר. נפגשנו כשבאתי לשחק כדורגל עם הפועלים הרומנים. הוא דפק בי מבט אחד ואמר בכעס "התפקיד של האישה הוא במטבח, ובמיטה". הסתכלתי עליו במבט נוקב והשבתי "יופי, עכשיו תשים שמלה ותכין לי קפה בבקשה. תודה!". ראיתי את המבט שלו, מלא בזעם על החוצפה שלי. ראיתי איך התאפק לא לתת לי את הסטירה שהגיעה לי באותו רגע. ראיתי את האלפא בוער בו כמו אש עוצמתית ויוקדת. חודשים עברו ולא הפסקתי לשגע אותו עם החוצפה שלי, אבל הוא שמר על איפוק וקור רוח, עד הרגע שביקשתי רשות להיכנס לבית שלו כדי ללכת לשירותים. נתן את האישור ונכנסתי, עשיתי את צרכיי ויצאתי כדי לשטוף את הפנים והידיים. אז, אז הוא מצא את הרגע הנכון לתפוס אותי לבד.  הוא הגיח מאחוריי והצמיד אותי לכיור עם הבטן. קירב את ראשו לאוזני ושאל אם לא נמאס לי להתחצף, עמדתי שם, נבוכה ובעיקר, אדומה מסומק. הוא סיבב אותי אליו ובהה, מעט המום מהפנים הסמוקות שלי. רציתי להיעלם, לברוח כל עוד נפשי בי, אך הייתי תקועה בינו ובין הכיור, בלי יכולת להסתיר את פניי האדומות. אז הרגשתי את החיוך המסופק שלו. את המבט שחדר לאלפי תהומות ומפיל במכה אחת, את כל החומות שלי. אוח, כמה שרציתי לברוח, והוא הרגיש זאת בכל נימי גופו ובלם את תנועתי. הוא הרכין את ראשו לעברי ואמר "את ילדה כל כך יפה" ואז נישק. באותו רגע, התשוקה בערה מפנים החוצה ולא העזתי לעצור אותו. אחרי זה הוא הפך לשורו שלי. האביר שלי, הגבר ששמר עליי מכל פגע. לא העזתי להגיד לו בת כמה באמת הייתי, ובפעם היחידה ששאל, שיקרתי והשבתי "כמעט 18". בפועל? בת 15. אהבתי אותו יותר ויותר בכל יום וכל נשימה, עדי כך שהלכתי לסבא שלי וביקשתי להיתחתן איתו. לצערי, קרו דברים שמנעו את זה. מאז עברו 28 שנים. ביומיים האחרונים יצא לנו לשבת כמה שעות לשיחה והוא אמר, אמר שהייתי אחת משלוש היחידות שאי פעם אהב באמת. לא רק אהב, אלא היה מאוהב בהן. הפעם סיפרתי לו בת כמה הייתי אז באמת, והוא כעס בצדק. אך גם הבין למה בחרתי להסתיר את האמת. עכשיו, נוצר בלבול חזק שטורד את לילי, אי שקט המאיים לשבור את השפיות. הלב קורא אליו חזרה, ונקרע בין האהבה, שחשבתי שמתה לפני עשור, לבין תשוקה חסרת רסן משולבת בלהבות חדשות של רגש מוכר.