חזרתי הביתה סופית, אחרי פינוי של ארבעה וחצי חודשים. אבל לא זאת הסיבה שהחלטתי לכתוב...
לפני כמה ימים הייתי בקופת חולים כדי לקחת משאף, בזמן שהמתנתי שהרופאה תוציא לי את המרשם, יצאתי לעשן למטה. ישבתי על מעקה מבטון והכנתי סיגריה כאשר מכרה עברה ליידי והתחלנו שיחה. תוך כדי השיחה הטלפון שלה צלצל והיא מיד ענתה בזעקות של שמחה. הטלפון היה מהבן שלה שמשרת כרגע בעזה, היא לא שמעה ממנו חודש. הם דיברו על הא ודא ושמתי לב שהיא רועדת, חייכתי אליה בעצב כי הבנתי למה. היא ניסתה בכל הכוח לעצור את הדמעות שחנקו אותה, ניסתה בכל הכוח לתת לו כוח, בלי להסביר את הלב הכבד שלה. תוך השיחה הם דיברו על החיילים שנהרגו, ושהוא עוד חודש יוצא מעזה, רק כדי לעלות ללבנון. הבן שלה טנקיסט ואני מצדיעה לו על השירות שלו. היא המשיכה לרעוד לאורך כל השיחה ואני התחלתי לבכות במקומה כי כובד השיחה השפיע עליי, החוזק שלה לא לתת לבן שלה להישבר ולתת לו את הכוח להמשיך להילחם. בכיתי בדממה, היא ראתה את הדמעות שלי ובסיום השיחה גם פרצה בבכי שקט. ראיתי את כובד השיחה משתלט עליה והיא החליטה לא להמשיך בסידורים שלה אלא ללכת הביתה. הבנתי אותה כי אומנם הבנות שלי לא במילואים, אבל אחי הקטן כן. למרות שאני לא אומרת לו, אני דואגת לו כל יום, דואגת כי הוא עקשן ומתווכח איתי על חרמונית שאין לו בגלל הגודל שלו. דואגת כי הוא במקום קר בצפון ובלי ביגוד מחמם. למען האמת? אני דואגת לכל חייל וחיילת שנלחמים ומגנים עלינו, כי אחרי הכל, הם הילדים של כולנו ולא משנה מה גילם.
