מפליא אותי שלמדת לקרוא אותי כל כך טוב,עוד אז,כשלא היה קשר של ממש,אלא מילים ספורות פה ושם.
מפליא אותי שזיהית את הצד השברירי שבי כשאחרים לא ראו,והצעת משהו שאני לא מקבלת כמובן מאליו או מכל אחד.
רק בשיחה האחרונה הבנתי משהו.שנוצר קשר בתוך הדממה שביננו.אתה הראשון שהצליח להרגיש אותי.בדרך כלל אני זו שמרגישה,גם מבעד למרחק,אבל פה...בתוך הדממה אתה הרגשת אותי.
אתה חושב שלא מדהימה אותי היכולת שיש לנו לדבר אחד עם השניה בלי מילים?לא לנו כאנחנו,הצד הבוגר והפיקח,המחושב והמודע...אלא שניהם.הסדיסט שבך והמזוכיסטית שבי.
אני מחייכת,מחייכת בעיקר כי הערת משהו שאחרים לא הצליחו.גם בעבר,לא אהבתי כאב למרות שהיה לי כוח סבל,אבל גם אז,עשור אחורה,לא אהבתי אותו.הוא היה אמצעי נדרש נגד זעם,ולא מעבר.
אבל מספיק שתתקרב,בין נהמה וחיוך מסופק,כזה שמבהיר בשתיקה שאתה זה שמנגן על מיתרי גופי...היא מתעוררת בתוכי.מחייכת בחזרה בנשיכת שפה,מסניפה אותך ממרחק נגיעה.נושמת אותך עמוק לריאות...ואז,גם כשאתה מנסה לרסן אותו,להגן עליה מפניו...היא הזונה הטיזרית שחייבת למשוך אותו החוצה,ואז אני נוהמת.הנהמות שלי מהולות בגניחות קלות שגוברות בגלל הקירבה הפיזית ביננו.מזיזה מעט את הראש הצידה,חושפת צוואר,רק תנשך.נעץ בבשרי את הרעב הבלתי נגמר שלך.תסמן מחדש בשיניך כל פיסה מעונה בי,שזקוקה לך.
לאמר את האמת?רק לכתוב את זה גורם לי לרצות לרוץ עד אליך,להיצמד אליך כמו גורה רעבה וצמאה...ואז לזנק עליך ולהעיר בך מחדש את השדים.כי כששלך מתעוררים,הם מעירים את שלי.