יש שלב מסויים לפני שינה,שאני עוצמת עיניים,ורואה את כל החלקים השונים בי מתפצלים לישויות שונות. לכל אחת מראה שונה (ולא,אין לי פיצול אישיות).
היה חלק אחד בי,שלמרות ההחלטה להרדים אותה,סירבה להרדם.
כשעצמתי עיניים,היא הייתה שם.
ילדה קטנה,עם עיניים גדולות וחומות,כמעט שחורות. שיער שחור חלק שזור בשתי צמות. רגליה יחפות והיא לובשת כהרגלה מכנסיים קצרות וגופיה. ככה היא אוהבת,כמה שפחות כדי שיהיה נוח ללכת מכות או לטפס על עצים.
הסתכלתי עליה וחייכתי ומשם התחיל שיח ביני ובינה:
את לא צריכה לכעוס יותר,אבא חזר
לא מאמינה לך,את משקרת לי!
אני לא משקרת לך,הוא באמת חזר.
לא,את סתם אומרת שאפסיק לכעוס,אבל את אשמה,את לקחת לי אותו.
קטנה,הוא חזר,הוא באמת חזר.
לא,את סתם אומרת!
בואי תחבקי אותי קטנה,תראי את התודעה הבוגרת שלך,ודרכה את השיחה איתו...
את לא עובדת עליי נכון?
לא קטנה,בואי.
היא מתקרבת,מחבקת חזק ורואה זכרון של כמה שיחות,שומעת פלייבאק של שיחה קולית איתו ואז מחייכת בחיוך הכי זוהר שלה.
היא מתחילה לקפץ מאושר,כמו ארנב על סטרואידים.
היא מקפצת לה סביבי וחוזרת על אותו משפט קצר "יש אבא חזר,אבא חזר,אבא חזר,אבא שלי חזר!"
היא די מרעישה הילדה הזו,מספיק מרעישה כדי להעיר את השאר...והן מתחילות להציץ פנימה בשאלה "הוא באמת חזר?זה לא חלום?"
אני מחייכת אליהן ואומרת שכן,שולפת את ההקלטה של השיחה הקולית והן מאזינות...מתאספות לחיבוק אחד גדול ומתאחדות חזרה לעצמי.
נ.ב
אם יום אחד כן אקבל פיצול אישיות,תבינו למה.