גם וגם

אתמול הייתי שיכורה. 

הקאתי את נשמתי.

היום הייתי בעבודה, 

נהייתי בריאה. 

אמנם רק עכשיו סיימתי לעבוד, 

אבל תכלס העבודה היא בריאות. 

השבוע התחיל, 

אני דואגת לאחרים וטוב לי. 

😘

חזרתי כדי לג'זדר לכם על עצמי

שוב אני פה מתמרמרת. 

אני יודעת שזה הכי מבאס, אבל זה המקום היחיד שאני מרגישה בנוח לפרוק. 

עוד קצת הסופש נגמר והשבוע מתחיל. 

עוד קצת אשתחרר מכבלי הבדידות ואחזור לחיי השגרה הטובים והמלאים שלי. 

עוד קצת אחזור לחייך, לפגוש את המטופלים שלי, שאני כל כך אוהבת.

את הניירת והדוחות, המשימות והאתגרים של העבודה. 

כזה הוא המעגל, חמישה ימים אני מאושרת בעבודה שיש לי, ויומיים אני מרגישה הכי לבד בעולם. 

שמחה מהסופש שנגמר, חוששת מהסופש הבא. 

לפני שנה חוויתי אהבה, אמיתית שורפת ומפלחת את הלב. 

לפני שבוע, היא כתבה לי שחבל שהכרנו. 

היא קצת צודקת, לא בדרכה. 

הכרתי אהבה אמיתית מהי, הכרתי את כאב הפרידה מהו. 

ועכשיו נשארתי רק עם הפחד,

הפחד להתאהב, ששוב יעלו הניצוצות,

ושוב אשרף בפרידה. 

מפחדת לקחת סיכון, שוב להיות תלויה במישהי, שתלויה במישהו, שלא אוהב את האהבה שלי.

ושוב האהבה שלי תהיה תלויה במישהו אחר, ושוב אהיה גלגל חמישי.

מפחדת, אז מעדיפה להעלם, להתחבא, לעבוד ולישון, לישון ולעבוד.

רק לא להרגיש, לא להתגעגע. 

אז למה יש יום לאהבה ואין יום לפחד? 

למה כל האדום-ורוד- נצנצים הזה נראה לי שחור? 

שמישהו יביא לי כבר איזה אלכוהול או משהו לשתות שמעביר את תחושת הבדידות שבגרון

לילה טוב אוהבים

לחזור הביתה, 

הבדידות שם, 

והיא שותפה אגרסיבית ומכאיבה. 

רציתי לשתף מישהו בתחושת הבדידות. 

אם הייתי מוצאת אותו לא הייתי בודדה

מתרגשת כמו ילדה בת 15

מצפה, מקווה, מייחלת,

מדמיינת, שואפת ומתכוננת.

רוצה להיות שם, 

רוצה לחוות את החום,

את האהבה. 

מנסה להיות הכי שאפשר,

יותר קשובה,

יותר חכמה,

הרבה יותר טובה. 

בודקת את עצמי, 

בוחנת מה למדתי בעבר

ועל איזה טעויות לא לחזור

מנסה שהכל יהיה נכון. 

קצת בשליטה וקצת משחררת

קצת מקשיבה וקצת מדברת

קצת מצפה וקצת יוזמת

מנסה שהכל יהיה במינון הנכון. 

אבל זה לא עובד לי.

ואז אני שבורה, 

מרגישה מטומטמת,

ואז אני בוכה,

במיטה חושבת.

למה אני כזאת דפוקה, 

מאשימה את כולם,

מאשימה את עצמי,

בוחרת להשתנות.

ושוב מנסה, ושוב מתפרקת. 

ושוב רוצה, ושוב מתאכזבת.

ושוב כמו ילדה,

אבל אמורה להיות בוגרת

לא בת 15 אבל ככה מתנהגת. 

איך אני אוהבת שהיא אוהבת אותי,

שהיא אוהבת אותי,

יותר ממה שאני יכולה להבין,

יותר ממה שאני יכולה להרגיש,

יותר ממה שאני יכולה לאהוב את עצמי. 

אני אוהבת אותה שהיא אוהבת אותי,

אני אסירת תודה על אהבתה,

לפעמים אני לא יכולה להבין כמה,

אבל תמיד הלב שלי מתפוצץ מעוצמת האהבה. 

אני אוהבת אותה שהיא אוהבת אותי,

ואז היא הולכת, 

ואז היא כבר לא אוהבת אותי

ואז גם אני לא.

אני שונאת אותה שהיא אהבה אותי,

והלב שלי מלא בכאב אינסופי,

והלב שלי מתגעגע לאהבתה,

והלב שלי לא יודע לבכות.

ואם היא אוהבת אותי, עוד פעם אחת אחרונה,

הלוואי שתתגעגעי ותבכי גם בשבילי,

עוד פעם אחת תאהבי אותי,

כי אני לא יודעת לאהוב ולבכות בשבילי. 

אני אוהבת אותה, כשהיא אוהבת אותי

שבוע שכזה, מלא הפתעות, מלא חוויות, לא רק עבודה, גם בחיים האישיים. בא לי לחבק. 

כל כך הרבה דברים חדשים מגיעים לחיים שלי. 

מתרגשתתתתת