גם וגם

רעיונות לסופש מעניין?

הימים האלו, 

שישי,

קניות, בישולים, כביסות, כלים.

הכל מוכן, מסודר וטעים.

1 בלילה אני אמורה להיות סופר עייפה. 

אבל אני לא נרדמת.

חושבת מה אפשר לעשות. 

תרתי משמע, אני וההודעה ;)

אני מחר מגיעה לתל אביב ליומים לימודים בתל אביב. 

מחפשת מקום/סאבלט/חדר... לישון בו. רק לילה אחד. מעדיפה לא לשלם על מלון (בכל אופן סטודנטית) 

אם יש לכם רעיון/מכירים מישהו שמכיר משהו וכו' אשמח לשמוע. 

שבוע טוב

אז מי שקרא, אתמול בפוסטים עלה ריח של מרמור, עבדתי קשה כל הבוקר צהרים כדי להכין את הבית לשבוע החדש, ועוד לא ידעתי איך אבלה את הערב. כלומר לא היה לי תכנון ברור.

אני שונאת שאין לי תכנון ברור. 

כאילו, היו דיבורים, לא כאלה שגרמו לי רצון לצאת מהבית. 

ואז הגיעה ההודעה. 

"אני באה"

זה היה ב 22:19

בדיוק יצאתי מהמקלחת. 

בדיוק אחרי מקלחת ארוכה וטובה כזאת. 

זה הגיע לי מושלם.

הדלקתי סיגריה והתענגתי על תחושות הציפיה המתוקה הזאת. 

חיכיתי לה למטה, היינו צריכות לקנות כמה נשנושים.

היא והחיוך הענק שלה הגיעו בתזמון מושלם, יחד.

אני והדופק המואץ, היינו שם. 

היא, התיק עור אדום, נעלי העקב האדומות, האודם האדום, החיוך המשגע שלה, היופי האינסופי, כולנו עלינו אליי. 

בחדר איתה, אני תמיד נרגעת, מעשנת, שותה וחופרת. 

הפעם, דילגנו על שלב החפירות ישר לשלב המעשים, התאפרתי, התלבשתי, ניסינו כמה צעצועים חדשים, כמה תנוחות חדשות, גנחנו מלא, ועוד מלא. התחבקנו, התנשקנו ונרדמנו. 

את הבוקר הזה, אני מתחילה מסופקת ומחייכת בטירוף. 

עכשיו אני חרמנית שוב.

תמיד אני חרמנית.

סיימתי את כל עבודות הבית. 

ועכשיו אני נחה, ומנסה לנחש איך יסתיים הערב הזה. 

מסדרת את הבית, מבשלת, מכבסת, מנקה, הכנות שכאלה לסופש. 

עם השירים ברקע, עם השקט שבראש, מסדרת ומנקה גם את הראש. 

מכבסת את הלב, הכנות שכאלה לחיים. 

כזה שמנפץ את הסטיגמות,

שמחבק את הפחד,

שמלטף באהבה.

ואז הוא בא!

כזה עדין, לא פוגע, 

שמחבק את הטראומה, 

שמלטף את הפצע, ומרפא

ואז הוא בא....

כזה, שמענג, לא מכאיב,

שמחבק את הבכי,

שמלטף את הדמעות, ומרגיע

ואז הוא בא.. ואיתו החיוך. 

כזה שנותן אוויר 

שמחבק את המוות

ומלטף את החיים

ואז הוא בא, וגם אני מחייכת.

כזה שאפשר להאמין לו

שמחבק את האכזבות

ומלטף את הציפיות

ואז הוא בא, כמו חלום

כזה שנותן, לא רק לוקח

מחבק את הרצונות.

מלטף את הפנטזיות

ואז הוא בא, עם חיבוק ענק.

כזה שמגרש את השדים

מחבק בלילה

מלטף ביום. 

ואז אני מתעוררת, מהחלום. 

כזאת אני, לא מאמינה, לא סומכת, רואה את הקח ותן, לא רואה טוב פשוט, מנוצלת, מתאכזבת. מנסה להיות טוב אמיתי, בלי אינטרסים. 

קצת נעלמתי, העבודה הלימודים והחיים תופסים את כל הזמן שלי. 

אבל כמו תמיד בסוף אני חוזרת.

חיבוק ענק.

פגיעה מינית הוא רצח. לא משנה אם הוא קרה בבית הספר, בבית הכנסת או במסגד.
מדינת ישראל נכשלת מידי יום בטיפול בנפגעות תקיפה מינית.
כל יום מחדש.
כל יום אין מניעה, אין ענישה ואין טיפול.
כל יום אין מיטות אשפוז, אין שיקום ואין טיפול נפשי.
כל יום יש עוד נפגע, עוד נפגעת ועוד הרבה נפגעים.

כל בוקר קם שר הבריאות, ולא עושה כלום בנידון, לפעמים הוא גם קם בבוקר (על פי הפרסומים) ודואג לאנסים, פדופילים ופדופיליות.
כל בוקר קם שר הרווחה ולא עושה כלום בנידון (מרכז תמר - שנתיים המתנה, המקום היחיד שנותן מענה נפשי במחוז ירושלים)
ראש הממשלה קם בוקר אחד ובמקום לטפל בחוסר היעילות המבישה של ממשלתו. מצא מקום לצבור הון פוליטי ימני, מצא זמן להזדעזע מהמקרה האחרון.
בתור מישהי שמטפלת באינספור מקרים דומים רוצה להגיד לך הילדה בת השבע שעברה רצח כפול, לצערי, כנראה לא תהיה לך מחלקה שתבין את עומק המשבר, לא יהיה לך טיפול נפשי שמבין אותך, לא יהיה צוות שיקום שיעזור לך לחזור לחיים.
מצטערת,
אין.