גם וגם

כלפי חוץ אני מאוד אוהבת אנשים,

אבל תכלס, אנשים מפחידים אותי.

אני מוצאת את עצמי מקשיבה, מבינה ומצחיקה אותם,

אבל בתוך תוכי אני רק מקווה שהם לא יפגעו בי. 

אז אני מתרחקת, שומרת על עצמי מאכזבות וציפיות. 

לא מתקשרת, לא יוצרת קשרים, מפחדת להיפגע.

מעדיפה להישאר במקומות בהם אני בשליטה,

לא תלויה באחרים, לא חולקת איתם, אטומה. 

אז אני נשארת עם עצמי, שמורה, שמורה מידי.

בלי פחדים, בלי פגיעות ובלי אכזבות. 

משכנעת את עצמי שאני לא צריכה כלום.

להצטרך זה מפחיד.

אני משוכנעת שלהתקרב זה להיפגע.

אז אני לא מתקרבת.

מאמינה שהכי טוב זה לא להאמין לאף אחד

ככה אני לא מופתעת או מאוכזבת מכלום. 

יודעת שאני טובה בלעשות דברים ולתקן אותם.

אני לא טובה בלהרגיש. 

ועכשיו לבד בבית, אני לא מצליחה לברוח לעשיה.,

עכשיו לבד בבית לא מצליחה להדחיק רגשות. 

עכשיו כשבא החופש ואני תלויה בחוסר אנשים אחרים,

אני כל כך מפחדת לפגוש את עצמי, רגישה נזקקת וצריכה.

עכשיו כשאני צריכה לחיות את החיים שלי לעצמי

אני כל כך לא רוצה אותם בכלל.