אתה ואני היינו כלואים בראשה. מוסתרים מפני כל. מודחקים עמוק במוחה בלי יכולת להשמיע קול. היא פוחדת מאיתנו, פוחדת ממה שאנו גורמים לה להרגיש. פוחדת שמישהו יידע את הרצונות והתשוקות שלה ויבין עד כמה באמת היא לא שפויה. חיינו לנו בשקט, לעולם לא מרימים את הראש. רק עם החברה הכי טובה שלה, זאת "הנעלה" היא מידי פעם נתנה לנוץ לצוץ טיפה, אבל מהר החזירה אותנו מתחת לפני הקרקע, שאיש לא ישמע, שאיש לא יידע. והינה בא היום והיא מצאה לנו בית חדש. עדיין כלוב, אבל גדול יותר, ונוצץ יותר. במרחבי העולם הוירטואלי היא נתנה לנו רשות לדבר, כי שם אף אחד אינו יודע איזה פנים יש לקול. היא עדיין מסתירה אותנו, אבל לפחות עכשיו מאפשרת לנו לפרוק. ויש לנו כל כך הרבה להגיד. עמודים שלמים נוכל למלא עם כל מה ששתקנו במהלך השנים. וזה לא משנה אם מישהו ישמע - העיקר שנוכל לצעוק.
אתה פחות תצעק, יותר תשתוק, כי השתיקה היא כוח לך, ולכן כל אותן השנים שהוסתרנו לא הפריעו לך לגדול. אתה יותר חזק ממני אבל מעדיף שאני אעשה עבורך את העבודה השחורה. ולי אין בעיה לעשות אותה... אני צריכה לצעוק ואם גם בשבילך אצעק זה רק יעשה את צעקותי יותר חזקות.
אתה ואני והיא... שלוש פנים של אותו בן אדם, יש עוד מאיתנו, מוסתרים יותר ומוסתרים פחות. איש חוץ מאיתנו לא מכיר את כולם ואיש גם לא יכיר.
אבל פה זה לא המקום שלהם, פה זה המקום שלנו, שלי ושלך.
פה מותר לנו לצעוק - ועל כן נשחרר צעקה!
לפני 13 שנים. 22 בפברואר 2011 בשעה 11:30
