לקום בבוקר והדבר הראשון שעובר לי בראש זה הרצון לשמוע את הקול שלו, לאחל לו בוקר טוב ולהגיד לו שאני לא יכולה לחכות עד שהוא יתפנה אליי.
תמיד התלותיות הזאת הפחידה אותי... הפחידה את האנשים סביבי. כשהיה לי את הצורך הזה בעבר עם בני זוג הוא תמיד התקבל כסוג של הפרעה, אז למדתי להדחיק אותו, לרצות שהוא יהיה כל הזמן לידי אבל בשום אופן לא להראות את זה. לרצות לשמוע את קולו דבר ראשון על הבוקר אבל בשום אופן לא לבקש שזה ייקרה.
ואיתו - הוא מבקש שאני אהיה תלותית... הוא מוציא ממני בכוח המחשבה דברים שהדחקתי, דברים שידעתי שהם לא בריאים ועל כן הסתרתי. הוא מבקש שאני אגיד לו כמה התגעגעתי אליו, כמה השתוקקתי לשמוע שוב את קולו. הוא שמח כשאני מספרת לו כמה לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.
איך שאני רואה שהוא מתקשר הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה... אני מתרגשת מהשיחות איתו, ועברו בסך הכל כמה ימים ספורים מאז שהתחלנו לדבר, אפילו תמונה שלו עוד לא ראיתי... איך יכול להיות שאני כל כך מתרגשת מבן אדם שאני כלל לא מכירה?
אבל זה לא לגמרי נכון, כי בפנים אני מרגישה שאני מכירה אותו, אני מרגישה שאני יכולה לבטוח בו, ורק היא ששומרת עלי מבפנים מכניסה לי לראש מילות הזהרה.
אבל המילים האלה חזקות בעיקר כשאני לא שומעת אותו, כי כשהוא מדבר איתי כל שאר הקולות משתתקים. המילה שלו היא המילה היחידה באותו זמן נתון. וכל רצוני הוא לגרום לו לחייך.
נכון יש לנו המון עכבות, היא חוששת ללא הפסק, מאיטה אותנו ומרגיעה שלא צריך לרוץ, התנסות דורשת זמן, גם כדיי להנות יותר וגם כדיי להנות בצורה רגועה. וזה שאני כבר רוצה להיפגש איתו ולתת לו לשחק בי בצורה מעשית ולא רק עם השכל זה לא בהכרח הדבר הכי נכון לעשות.היא אומרת לי לקחת את הזמן, לבנות את הציפייה וההיתרגשות. לעשות את זה בצורה נכונה כדיי לשמור על עצמינו שחס וחלילה לא נפגע.
ואני רק רוצה בתוכי שהוא יוריד אותי על ארבע (כמו שהוא אמר שהוא אוהב), שהוא ילטף אותי על הראש ואז יתפוס לי את השיער בהפתעה, יקרב אותי אל אזור חלציו וייתן לי לענג אותו. אפילו יזיין לי את הפה אם זה רצונו. העיקר שיהיה מרוצה ממני. העיקר שאוכל לגרום לו להנאה. העיקר שירשה לי לגעת בו, להריח אותו, לטעום אותו. העיקר שייתן לי לחוות אותו.
אני מרטיבה רק מהמחשה עליו נוגע בי.
איך אפשר לפנטז על מישהו שלא מכירים? רק על קול בחלל האוויר?
לא ברור לי איך, אבל זה קורה... והגוף שלי כולו רוטט רק מהמחשבה שיום יבוא ואני גם אפגוש אותו.
לפני 13 שנים. 3 במרץ 2011 בשעה 9:20