אי שפיות

יש הרבה מהן, אפילו המון.
בוירטואלי הכל בטוח, ברגע שמשהו לא ניראה אפשר להיתנתק, לחכות דקה ואחרי להתחיל את הכל מחדש.
אבל הדברים לא עובדים כך בעולם שבחוץ.
ואני יודעת שהוא לא רוצה להרע, ואני יודעת שכוונתו שבסופו של דבר יהיה לשנינו טוב.
אבל מה אם ארצה לעצור והוא לא... מה אם הוא יגרום לי "להבין" שרק ככה הוא נהנה, ואני שארצה רק לעשות לו טוב אסכים לוותר על עצמי בשביל זה.
אני מכירה את עצמי מספיק טוב כדיי לדעת שלפעמים קשה לי לעמוד על ה"לא". קשה להרים את הראש ולהגיד שרע לי, וקשה לי להפסיק במשהו, שגם אם לי גורם לרע, למי שמולי גורם לטוב. וזה מה שאני רואה מול עיני, את ההנאה שלו, לפעמים עד כדי פגיעה בעצמי.

כבר היינו שם, לא במובן הטוב, בכלל לא. כבר היינו סמרטוט של מישהו ולא הרמנו את הראש ואמרנו די, רק כי לא רצינו לפגוע בו, אפילו שאנחנו נשברנו מבפנים ולא היה יום שלא בכינו בתוכינו.
אנחנו לא נחזור לשם, מספיק היה לנו קשה לצאת. ועם כל הפחד וכל הבושה לבסוף יצאנו, ואנחנו לא נעשה שוב את הטעות של להיכנס בדיוק לאותה סיטואצייה.

וכשאני שואלת אותו מה יקרה אם ארצה להפסיק, הוא אומר שלא לדאוג כי אני בידיים טובות, לא לדאוג כי אני צריכה לסמוך עליו, לא לדאוג כי כשנגיע לשם אני אתמודד עם העיניין...

ואם אני לא אתמודד, אם בכל זאת זה לא יעשה לי טוב, ואתה תשכנע אותי להמשיך? למי אני צריכה להקשיב? לך? לעצמי? ולאיזו אחת מהן? זאת שרוצה לדאוג לך או זאת שרוצה לדאוג לעצמה?

אתה אומר שמתישהו נפגש וכשזה יקרה הכל יתחיל ברגע.
זה מפחיד אותנו, אמרתי לך שאני עוד לומדת, אמרנו לך מראש שכנראה תצטרך להיות סבלני איתנו ולהוליך אותנו ביד...אמרנו לך שאנחנו צריכים זמן ולעשות את הדברים לאט לאט... אז למה שתלחיץ אותנו ככה?
למה שתצפה שמאיתנו לשים את עצמנו במעמד כל כך חסר אונים ועוד מול מישהו שאנחנו בקושי מכירים. אתה מצפה שנסמוך עלייך אך מסרב לתת לנו פרטים, משאיר אותנו עם חלל במקום פנים, עם איש ללא זהות מלבד זאת שרוצה לשחק בנו ולעשות לנו דברים. ככל שתנסה לגרום לזה להישמע כאילו זאת הדרך הנכונה, לנו זה כניראה לא מתאים.
ולהגיד לנו לא לדאוג כי יש עוד זמן, זה רק למשוך אותנו להתקרב אלייך עד שנסכים בלית ברירה.

אז יכול מאוד להיות שאנחנו שאלה שהבינו לא נכון בהתחלה, וזאת כלל לא אשמתך, כי דאגת תמיד לשים את הדברים על השולחן, אך בהתחלה עוד היינו נמוכים מדיי מכדי להציץ בו בכלל ולראות מה אתה שם עליו.
משכת אותנו אלייך ואנחנו כמו זבוב לנורת ניאון, בהתחלה מסקרנות, אחר כך מחרמנות, ולבסוף מרצון אמיתי.
אבל עכשיו טיפה גדלנו, פתאום אנחנו רואים את פני השולחן, ומחשבות גורמות לנו להבין שאולי השולחן הזה ספציפית לא מתאים לנו.
אנחנו לא רוצים לאכזב אותך, ולא רוצים לזלזל חס וחלילה בכל מה שנתת לנו, אנחנו רק רוצים לבדוק איתך איפה עובר הגבול של השליטה, ומתי זה כן בסדר להגיד גם - "אני לא רוצה".