אנשים לא מבינים למה אני כל כך מתלהבת מזה שסוף סוף הוצאתי רשיון. זה נראה להם משהו נורא הגיוני וטיבעי שכל אחד מסוגל לעשות בלי יותר מידיי מאמץ.
אבל אצלי זה לא ככה.
בגיל 15.5 כשאיזפזו אותי בפעם הראשונה במחלקה הסגורה, ישר אמר לי הפסיכיאטר שאני אצטרך לקחת תרופות כל החיים, כמו חולה סכרת שחייב את האינסולין שלו. תרופות שמסממות ומרדימות ושבגללן אני לא אוכל לעשות המון דברים שלאחרים באים בצורה כל כך טיבעית וברורה.
אחרי שבע שנים שבהן חיפשו לי את האיזון התרופתי (כי מה לעשות שלמצא אחד, זה פשוט לערוך ניסויים עד שאתה מוצא את הנקודה הנכונה שבה אתה מסוגל לתפקד כמו בן אדם מהשורה.) לבסוף התייאשתי, הודעתי לפסיכיאטר שלי שאני לא מוכנה לזה יותר ונמאס לי להרגיש כמו חיית מעבדה. הפסקתי עם התרופות, לבד בלי אישור ועם המון הזהרות ואיומים על כך שהמצב שלי ידרדר ויאלצו שוב להכניס אותי למחלקה הסגורה (אם יספיקו לתפוס את זה בזמן כמובן), הפעם אולי לתמיד.
לא הקשבתי לאזהרות, אמרתי שמעכשיו אני הולכת עם האמת שלי ומפסיקה לסמוך על אחרים שיעזרו לי, עכשיו אני קמה לבד, כדי כשאעמוד סוף סוף אוכל לעשות את זה בלי תמיכה.
הדרך הייתה קשה, היו המון עליות ומורדות, חלקן תלולות מאוד, חלקן פחות. גירדתי את התהום מלמטה לא מעט פעמים, אבל כל פעם כשקמתי הרגשתי יותר ויותר חזקה - כי עשיתי זאת בעצמי, בלי להיות תלויה בסמים.
לקח לי עוד שלוש שנים עד שיכולתי לשלוט בעצמי בצורה סבירה. עדיין יש עליות ומורדות, אבל היום אני יכולה להגיד בלב שקט שאני כבר לא פוחדת מהן כמו פעם, כי אני יודעת שלא משנה מה, אני אצליח לעבור את זה, היום אני יודעת כמה אני חזקה.
בלי תרופות ועם רקורד של שנה וחצי באיזון סביר, התחלתי את התהליך של הוצאת הרשיון. עברתי וועדות, ולבסוף אחרי אין ספור ביורוקרטיה, קיבלתי את האישור המיוחל.
עדיין פחדתי, בתור בחורה שעושה תאונות על אופניים הייתי בטוחה שבסוף עם כל התהליך המייגע אני אכשל דווקא במעשי.
אחרי שנה של לימודים ועם תמיכה מדהימה מהמורה שלי הצלחתי, עברתי טסט (שני) !
ומבחינתי זו סוג של הוכחה - ניצחתי את המערכת.
איפה אותו פסיכיאטר שאמר שאני לעולם לא אוכל להיות חלק מהחברה הנורמטיבית, שאני תמיד אזדקק למנה שלי כדי לעבור את היום בשקט בלי יותר מידיי הפרעה לחברה סביבי. איפה אותו פסיכיאטר שיבוא ויראה - מדינת ישראל מרשה לי לנהוג למרות כל מה שאמרת, מדינת ישראל רואה בי חלק מהשורה, מדינת ישראל סומכת עלי להפקיד בידי את אחד מכלי הנשק הכי נפוצים בארץ! (ומי שיגיד שרכב הוא לא כלי נשק, שיבדוק שוב את העיתונים).
הצלחתי לשבור את כל מה שחשבתם עלי, הצלחתי - ובלעדיכם!
קמתי לבד ותמיד אמשיך לקום,
לפני 13 שנים. 2 בספטמבר 2011 בשעה 9:47
