אני יודעת שמטרת המפגש הזה הייתה בעצם לאחד את כל היצורים, ובאמת שנהנתי לראות שוב את כולם ביחד אחרי כל כך הרבה שנים, שמוע שוב את השיחות האלה ולהיקרא מצחוק כשיכורים שהיינו.
אבל האמת שהכי ציפיתי זה לראות אותך. ונורא שמחתי שלקחת אותי איתך "לקחת אור מהאוטו". התגעגעתי אלייך, לריח שלך, לשפתיים שלך, למבט המהפנט בעינייך. ולידיים שלך האוחזות בצווארי ומכריזות עלי שאני שלך.
אני לא מבינה למה את שואל את זה כל פעם, אתה לא מרגיש בהתמסרות שלי אלייך כמה אני שלך, במגע שלי שרק משתוקק לאחוז בך ולא לתת לך ללכת לעולם?
אחרי שמצאונו את האור, וחזרנו לכולם עדיין הלב שלי דפק בעוצמה. אם הם רק לא היו שם (עד כמה שאני אוהבת אותם אחד אחד וכל אחד לחוד) הייתי קושרת אותך לאיזה עץ ולא נותנת לך לנוח עד בוא השמש. ואחרי הרמת הכוס הרביעית (או שזו הייתה החמישית) כשכולם כבר רצו להתקפל לישון שאלת אותי "לישון?" וכשעניתי לך "כן לאוהל - לא לישון" בחיוך השובבי שלי, ראיתי איך חייכת גם אתה.
לא השתקת אותי למרות שהיו עוד אנשים מסביב, אמרת שאתה אוהב לשמוע אותי ושהתגעגעת לקולות שאני משמיעה. שאלת שוב אם אני שלך ושוב אמרתי לך "לגמרי". לא רצית אותי על ארבע, אמרתי שאתה רוצה לראות אותי, שאתה אוהב לראות את הפרצוף שלי ולנשק אותי. אמרתי לך שאני אוהבת אותך, עצרת אותי, תפסת את פני והבטת בעיני, "אני באמת אוהב אותך" אמרת לי ובאותו רגע האמנתי לך.
לפני 13 שנים. 4 בספטמבר 2011 בשעה 9:38