עדיין יש את הריח שלך על הכרית שלי. הסנפתי את זה היום בבוקר בעודי חושבת עלייך ונוגעת בעצמי.
זה מוזר, הייתי בטוחה שאחרי כל הסיפור עם האקס אני לא אוכל באמת לאהוב עוד מישהו בכזאת עוצמה ואז אתה נכנסת לי ללב. הכי מצחיק זה שתמיד היית שם באיזושהי צורה, כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו לפני שמונה שנים, כאשר התנדבת לשמור עליי כשהשתכרתי יתר על המידה באחד המפגשים של היצורים, כבר אז כשהורדת אותי מהשולחן שעליו התחלתי לרקוד, הרגשתי שאתה בחור טוב. לא חסרים הבחורים שהיו מנצלים אותי באותו רגע, אבל אתה בסך הכל דאגת שאשתה הרבה מים ושאף אחד אחר לא ינצל אותי. (לא שמי מבין החבר'ה שם היה מנצל, אבל אולי אני הייתי עושה שטויות שאחרי זה הייתי מתחרטת עליהם). אתה כל הזמן אומר לי שרצית אותי כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו, ואני חושבת ולא מבינה איך אפשר היה לרצות את הייצור השיכור והמטומטם שפגשת שם. אני זוכרת שפעם אמרת לי שהייתי הנשיקה הראשונה שלך, הטיימינג שלך היה נוראי, בדיוק הייתי עם האקס, אומנם לקראת הסוף כבר אבל עדיין איתו, ובכל זאת היה קשה לי לא לחייך ולרצות לנשק אותך שם במקום. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתמזמזנו אצלך בחדר, ואת המבוכה שלך כאשר לא ידעת איך להחביא את התחתונים המלוכלכות מן ההורים. אחרי זה כבר נכנסת למערכת יחסים עם הנוגשת שלך שנמשכה חמש שנים (לא משנה כמה כולנו קראנו לך שפוט וניסינו להזהיר אותך שאם כל כך לא טוב לך כנראה שזה אומר משהו.) ואני המשכתי את תקופת ההתפרפרות שלי, כשאתה והנוגשת סוף סוף נפרדתם, אני כבר הייתי במערכת יחסים עם האקס. ובמשך כל הזמן הזה תמיד כשנפגשנו היה לי קשה לשים את החומה הזאת מולך, גם אם לא הייתי מודעת לכך. ואז גם אני והוא נפרדנו, והגיע הכנס שאחרי. בהתחלה אני מודה, הלכתי איתך בעיקר כי הוא היה שם ורציתי לשכוח מכך, אבל איך שנגעת בי שכחתי ממנו ושקעתי בך. זו הייתה הפעם הראשונה ששכבנו, כמה השתנת, כמה נהנתי ממך. ישנו בכפיות כל הלילה, ובעצם הייתי הראשון והיחיד שלי שהצלחתי להשלים איתו שינה כזאת בלי לרצות לברוח באמצע הלילה. ובבוקר כשאמרת לי שאתה בשוק שהצלחתי לישון איתי כך כל הלילה, הרגשתי שזה סוג של חיבור בינינו. אבל גם אחרי זה הלכנו כל אחד לדרכינו הנפרדות, ורק כאשר היינו נפגשים (בדרך כלל עם החבר'ה) היינו מוצאים בסוף את עצמינו אחת בזרועות השני.
אני לא יודעת איך נפל לי האסימון, אבל אני כן זוכרת שאני זאת שהזמינה אותך להיפגש רק שנינו. ומשם הדברים קצת תפסו תאוצה.
אני לא יודעת לאן נלך מכאן, המסע הזה היה ארוך ועוד יש לנו דרך ארוכה. אני רק מקווה לעשות אותו לצידך.
לפני 13 שנים. 14 בספטמבר 2011 בשעה 11:26
