אז נכון, בדרך כלל אני טיפוס של בית. מהסוג של אלה שלא ממש תצליח להוציא אותם החוצה בטח שלא בחורף כשממש קר בחוץ. מה פתאום, אני אעדיף את הפוך והשוקו עם המרשמלו שלי והסרט המחורבן שמתנגן על המסך, או אפילו תבואו תשבו אצלי, אני מאוד אוהבת לאחר ואני אכין לכולם משקאות חמים ונשב ונשחק משחקים עד השעות הקטנות של הבוקר.
אבל ממש בא לי לצאת!!
כאילו ממש ממש!!
בא לצאת לאיזו מסיבה שיש בה שירים שאני אוהבת (שנות התשעים תחילת האלפיים - נו פופ ממוסחר שכזה...) שאני אוכל לרקוד אליהם בכייף. ולשתות הרבה הרבה כדי שאני לא ארגיש מובכת בזמן שאני רוקדת. ולהיות עם חברים שלי (טוב לא כל החברים שלי כי רובם די אנשים של בית כמוני ויהיה יותר קל לעשות שלום עם עזה מאשר לגרור אותם החוצה - אני יודעת, ניסיתי!) ולעשות חיים, ולכייף.
בא לי ללכת למקום שאני אצטרך להתלבש בשבילו, להתחפש לכוסית, ללבוש את מיטב מחלצותיי, יש לי כל כך הרבה בגדים יפים שלא לבשתי אף פעם רק כי לא היה לי לאן.
אז בא לי - ממש בא!
אני רוצה לשבור שיגרה להתפרע, ולא להיות הבחורה האחראית שדואגת שכולם ישתו מספיק מים ולא יעלו על ההגה שיכורים.
נמאס לי להיות האמא של כולם, רוצה להיות קצת ילדה בעצמי.
לפני 12 שנים. 8 בדצמבר 2011 בשעה 22:24
