..
..
כבר היה לי נאום מוכן בראש, הכל היה מתוכנן, וידעתי בדיוק איך אני הולכת להציג את הדברים ולטפל בהתנגדויות שעלולות לצוץ.
ואז הוא התקשר אלי.
בהתחלה סתם דיברנו, בלי שום קשר לכלום (כי לא התכוונתי להיפרד ממנו בטלפון) ואז הוא שאל אותי שוב את השאלה הזאת, כאילו התשובה שנתתי לו שלשום לא הייתה מספקת.
התחלתי לענות, אבל באיזשהו שלב הרגשתי את הידיים הרועדות, הדמעות הנחנקות בגרון, והערפל הזה שמשתלט על המוח בדיוק לפני שהכל נהיה חשוך לגמרי, אז לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לו כמה הנושא הזה מלחיץ אותי וביקשתי (והתאמצתי לא להתחנן) שלא ידבר איתי על זה יותר.
הוא התעצבן עלי, כנראה כבר שמע בקולי את המצוקה שהייתי שרויה בה, הוא ממש כעס שאני לא מדברת איתו ואני לא עוצרת אותו לפני שאני מגיעה למצב כזה, הוא כעס על כך שאני לא מספרת לו דברים, שאני לא משתפת אותו במה שעושה לי רע ולא מאפשרת לו לתמוך בי.
ניסיתי להסביר לו שזה לא קשור אליו, זה הקושי שלי, זה החרא שלי ואף אחד לא צריך לסבול בגללו חוץ ממני.
הוא טען שאני הופכת את המערכת יחסים שלנו לחד צדדית וזה לא פר כלפיו, שבגלל שאני לא מאפשרת לו לתמוך בי אני שמה אותו במקום גבוהה יותר ממני וזה לא צריך להיות ככה.
ניסיתי להסביר שאני פשוט לא מסוגלת, שאם אני אראה לו כמה אני דפוקה זה יהרוס את כל צורת המחשבה שלו עלי, שהוא יברח, ואז אפילו לא נוכל להישאר ידידים כי הוא לא יראה אותי באותה צורה, ניסיתי להסביר למה אני כל כך צריכה שאף אחד לא יראה אותי בלי המסיכה, ניסיתי אבל הוא סירב להקשיב, אמר שלא משנה כמה אני חושבת שאני דפוקה הוא מכיר אותי ולא משנה גם אם אני באמת דפוקה אני לא אצליח להבריח אותו ונתן לי בתור דוגמא את האקס שלו שלא הבריח אותו.
הוא אילץ אותי להבטיח שאני לפחות אנסה לשתף אותו במה שעובר עלי. הבטחתי שאנסה, ואני באמת מתכוונת לנסות, אני פשוט כל כך בטוחה שברגע שהוא יראה אותי בלי המסיכה הוא יברח ממני. כול מי שראה אותי בלעדיה ברח.
אני אנסה כמו שהבטחתי, ואני מחכה לשאת בתוצאות.
לפני 12 שנים. 6 בדצמבר 2011 בשעה 19:32
