אי שפיות

זו הייתה שאלה כל כך בנאלית, כל כך הגיונית לשאול, אני כל הזמן מקבלת אותה מאנשים, אז למה כשהוא שאל אותה זה כל כך הפריע לי?

"תגידי, את מתכוונת לקחת עוד משמרות בעבודה או להתחיל עבודה נוספת?"

זה הגיוני לשאול היות ואני עובדת רק יומיים בשבוע וגם זה רק לשלוש שעות כל פעם.
מהצד זה נראה כאילו אני פשוט עצלנית שלא בא לה לעבוד הרבה ונוח לה להמשיך לגור אצל אמא שלה בלי להתאמץ יותר מידיי.
תכל'ס אם הייתי רואה מישהו אחר במצב גם כזה גם אני הייתי חושדת בעצלנות.
אלא שהלוואי ואצלי ההעצלנות הייתה הבעיה. עם עצלנות היה לי יותר קל להתמודד.
אלא החרדות ולהחצים שלא נותנים לי לעבוד יותר. נכון זה נשמע כמו תירוץ נורא נוח, יש לי מניה דיפרסיה אז אני לא יכולה לעבוד הרבה, הלוואי וזה היה רק תירוץ.
מניסיון העבר שלי אני פשוט לא מסוגלת לעמוד ביותר מזה. וזה לא שלא עבדתי בעבר במשרה מלאה. הייתי עובדת ימים כלילות, משמרות כפולות ומשולשות. חלק בעבודות מפגרות וחלק בעבודות מתישות (נפשית ופיזית כאחד.) אבל כל פעם זה היה מוביל אותי עמוק עמוק אל תוך החשכה.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אני לא יודעת למה זה קורה. אני רק יודעת שברגע שאני מעמיסה על עצמי אני מתפרקת. משהו נשבר אצלי, משהו עדיין שבור. והיום אני במצב שרק המחשבה על מטלה נוספת מקפיאה אותי.

וכל מה שעובר לי עכשיו בראש זה כמה הוא צודק, כמה הם כולם צודקים, וכמה אני גרועה על כך שאני לא מסוגלת ליותר.

השאלה הזאת כל כך הפריעה לי שכל מה שיכולתי לחשוב עליו כל הלילה (ושוב להחסיר שינה) זה שכנראה שזה נגמר ביני ובינו. כי למה לכל הרוחות שהוא יהיה עם עם בת זוג ללא עתיד.
כי זה מה שאני, אדם ללא עתיד. אדם שלא יכול לחשוב על העתיד כי כל מה שהוא רואה במחשבות שכאלה זה רק חור שחור שמחכה לבלוע אותו חי.
כשאני חושבת קדימה כל מה שאני מסוגלת לדמיין זו מצבה. כשאני מנסה לחשוב אפילו שבוע קדימה זה מחרפן אותי. אני ישר נכנסת לחרדות.
כי תכל'ס אני לא באמת שווה משהו בתור אדם, אין לי אפשרות לתרום לחברה, אם כבר אני רק לוקחת מהחברה ללא החזר.
וזה לא מגיע לו, הוא כל כך מקסים, מגיע לו מישהי שתוכל להעניק לו ושיהיה לו עתיד עימה. אני לא כזאת, רק ייצור מלוכלך שיכול רק לקחת ולקחת ולקחת, בלי שום יכולת לתת חזרה.
הדבר היחיד שיש לי לתת הוא אני, ואני לא שווה כזה הרבה.
חסרת השכלה, חסרת עתיד, חסרת כל דבר שאפשר לרצות בבת זוג. אין לי יציבות כלכלית, ולעולם לא תהיה לי אחת כזאת כי אני לא מסוגלת לייצר אותה. אין לי יציבות נפשית, כי טוב, אי אפשר לדעת מתי יבוא ההתקף הבא. ואין לי השכלה מספקת כדי שאפשר יהיה להגיד שלפחות אני מאתגרת מישהו בצורה אינטלקטואלית.
סתם עוד בן אדם בעולם. בלי שום דבר להשאיר אחרי וטוב שכך, עדיף להיעלם כלעומת שבאתי בלי יותר מידיי צלקות על הסביבה.

כן, כנראה שזה נגמר, אני עוד לא יודעת איך אני אגיד לו את זה, אבל אין שום סיבה שאני אמשיך למשוך אותו לקשר שלא יכול לתרום לו בשום צורה.