אי שפיות

אני חושבת שאחד השלבים הקשים ביותר שאנחנו עוברים בחיינו הוא השלב שבוא אנו מבינים שהורינו הם לא אלוהים ויכול להיות שהם לא יהיו איתנו לנצח.
אתמול ההבנה הזאת היכתה בי בכל כוחה.
אמא לא הרגישה טוב כבר מהצהריים, בשעה עשר בערב השכבתי אותה המיטה והנחתי את הטלפון על ידה, הזהרתי אותה שאם צריכה משהו שתרים לי צלצול (כי אני בקומה השנייה ולא תמיד שומעת). בשעה חצות אחי התקשר, הוא בעבודה ועכשיו דיבר עם אמא בטלפון, היא לא מצליחה לנשום. ירדתי בריצה. אימי התנשפה ובקושי הצליחה להכניס חמצן לריאות. במילים הספורות שהצליחה להוציא ציינת שיש לה לחצים קשים בחזה ובראש.
אך אימי אישה קשה וכשהצעתי להסיע אותה לבית החולים סירבה בתוקף. מיד התקשרתי למוקד חירום של הקופת חולים. אחרי המתנה של כעשר דקות (זה חירום זה?!?!) ענתה לי אחות, אני מספרת לה את המצב והיא מבקשת לדבר עם אימי. אחרי שיחה של פחות מדקה אימי מחזירה לי את הטלפון והאחות אומרת לי להזמין אמבולנס כי יש חשש לאירוע לב. בינתיים אחי כבר שלח את חברו הטוב אלינו הבייתה לסייע לי עד אשר הוא יסיים את העבודה. אני מלבישה את אימי בעוד החבר מתקשר לאמבולנס.
אני נוסעת עם אימי באמבולנס בעוד החובשים מחברים אותה לחמצן ומודדים את לחץ הדם שלה. החבר נוסע מאחורינו ואוסף את אחי מעבודתו על הדרך.
ארבע שעות של בילוי בבית החולים בעוד אנו רצים מבדיקה לבדיקה, כאשר אימי בקושי מצליחה ללכת ואחי מגלגל אותה על כיסא הגלגלים כאשר אני עוזרת לה כל פעם שהיא צריכה להיכנס לשירותים או להתפשט עבור בדיקה.
לבסוף שיחררו אותה עם טענה שמדובר בסך הכל בוירוס ושרק נזהר לא להידבק.
אני שמחה שזה היה רק וירוס, אני מאושרת שאימי לא חוותה אירוע לב כמו שהאחות טענה והלחיצה אותי ואת אחי עד שכמעט והשתנו במכנסינו.
אבל התמונות האלו, של אימי מחוברת לחמצן, של אימי בקושי זזה והצורך שלה שאעזור לה בדברים הכי פשוטים כמו הליכה לשירותים, זה לעולם לא יעזוב אותי. והפחד שיום אחד אני אאבד אותה מקנן בי חזק יותר מאי פעם.