תכל'ס זו ממש לא אשמתו.
אחרי יום של נקיונות וסידורים כדי שאמא לא תאלץ לזוז אפילו סנטים שלא לצורך, בסך הכל רציתי להרוג כמה דמויות וירטואליות כדי לנקות את הראש, ורציתי לעשות את זה איתו כי הרבה יותר כייף לשחק עם עוד מישהו מאשר לבד. אז קבענו שנשחק בוחצי, אחרי שאני אסיים את כל מה שאני צריכה לעשות עם אמא, אמרתי לו שאני אציק לו בסקייפ בשנייה שאני מסיימת.
איחרתי בעשר דקות ובמקום בוחצי סיימתי בוארבעים. שלחתי לו הודעה בסקייפ והוא אמר לי שהוא כבר התחיל משחק. אז נכון אני זאת שאיחרה, אבל הוא יודע איזה ימים קשים עוברים עלי, הוא יכל לחכות עשר דקות, או אפילו להרים צלצול לשאול מה קורה איתי לפני שהוא מתחיל לשחק בלעדיי.
אני לא בטוחה למה נפגעתי מזה כל כך, יכול מאוד להיות שאני שוב מנפחת דברים ויוצאת מפרופורציות, אבל הוא אמור להיות המשענת שלי כשקשה לי, הוא זה שביקש שאני אאפשר לו לתמוך בי, והוא אפילו לא יכל לחכות עשר דקות...
אני עצבנית היום, יוצאת על כולם, הפתיל שלי ממש קצר, זה מעייפות ותחושה של חוסר אונים. ורע לי, פשוט רע, ואני לא יכולה לבכות כי אני צריכה להיות חזקה, כדי שאמא לא תרגיש כמה רע לי ושלא יהיה לה רע.
אני רוצה חיבוק, לא וירטואלי, אמיתי, אני רוצה שמישהו יחזיק אותי ויגיד שהכל יהיה בסדר, כדי שגם מחר כשאני אצטרך לשים את המסכה ולהתנהג כאילו העולם כל כך יפה אני אוכל לעשות את זה בקלות ובלי כל הכאבים האלה שעכשיו אוחזים לי בחזה.
לפני 12 שנים. 12 בדצמבר 2011 בשעה 21:05
