אי שפיות

יש רגעים, שאחרי שהם עוברים, ואני מסתכלת עליהם בעין יותר רגועה, אני פשוט מתביישת בעצמי עליהם.
זה לא באמת עבר אתמול, ובצהריים שוב הכל עלה לי, ובצורה תוקפנית יותר. עברתי התקף (שככה אני קוראת לאותם רגעים שאני ממש לא מצליחה להשתלט על עצמי.).
בכי ללא הפסקה של שלוש שעות מלווה בשבירת חפצים ובבעיטות בכל מה מה שנקרה בדרכי.
אמא עלתה למעלה כדי לנסות להרגיע אותי ואני רק צעקתי עליה שתשחרר אותי כבר, שהסיבה היחידה שאני נשארת פה זה בגללה, ושאני לא רוצה להיות פה יותר. בוכה, היסטרית, צועקת אני מתחננת אליה שתניח לי למות כבר, שהיא רק משאירה אותי פה לסבול. שאין טעם שאני אמשיך לגרום לה, לאחי ולכל שאר הסובבים אותי את הסבל הזה והיה עדיף אם לפני עשר שנים היא לא הייתה לוקחת אותי לבית חולים ופשוט נותנת לי למות!
כל המילות שיכנוע שלה לא עזרו, זרקתי לה בפנים את דרור, אמרתי לה שחמש שנים אחר כך והיחיד שעדיין כואב זה אבא שלו, כל השאר המשיכו הלאה ולכן היא היחידה שבאמת משאירה אותי פה. היא אמרה שאני צריכה ללכת לטיפול שוב, שאני צריכה להתחיל לקחת כדורים שוב, צעקתי עליה שאני לא רוצה עזרה, כי אינ לא מאמינה שיש משהו שבאמת יכול לעזור, חשפתי הכל, לא יכולתי להשאיר את המסכה, וכל מה שאני מרגישה כל הזמן ומשקרת לעצמי ולסביבה שזה לא באמת ככה יצא החוצה.
כמובן שהיא לא שחררה אותי, אמרה לי שהיא אגואיסטית ולא מוכנה לוותר עלי. ואני זרקתי לה בפרצוף שבגלל האגויאיזם שלה אני ממשיכה לכאוב ולסבול.
הכאבתי לה, שוב, הכאבתי לה כמו שרק בת יכולה יכולה להכאיב לאמא שלה.
אני מתחרטת שאמרתי לה את כל זה, והכי עצוב הוא שהכל היה אמת.
הימים ימשיכו לעבור, וברובם אני אצליח להעמיד פנים שלא כך הם פני הדברים. אבל הצורך הזה עדיין מקנן בי.